רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

מהות ושברה - (דיאלקטיקה אין סופית)

על הרצון המהותי הכברנו מילים במאמרים רבים תוך הדגשת השאיפה שיהא אדם הולך וגדל בדרכו, עולה מעלה מעלה, מעצים את הידע, את רוחו, את האומץ לפרוץ גבולות וגדרות, להתפתח ולהשלים עם התפתחותו. משום מה, ההתרחשויות העוטפות אותו, או נאספות בִּמְכֻוָּן על ידו, אינן עולות בקנה אחד עם "תכנית" ההפעלה של אותה תכלית קיומית בה אחז עד לזמן מסויים.

 

מה הם אותם "ליקויים" בתכנית ההפעלה? מה הבאגים המחבלים בהתפתחות האישיות, הנפש, התכלית הקיומית, עשותה ברת הגשמה.

 

המבקשים לנתב את רוחם מול סבך ההתרחשויות עומדים בפני "פיתויים" שאפרט להלן ושבפניהם יש לנקוט "זהירות" רבה.

 

אציג את גישת הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו 1707-1746) הדן בשלושה תהליכים מקבילים אותם אציג לפני הקורא:

 

התהליך הראשון:

טרדה. האדם טרוד בעולמו הגשמי. "הוֵי ממעט בעסק ועסוק בתורה", אך העסק הוא לאדם לצורך פרנסתו ולכן נצטוינו לקבוע עיתים לתורה. דומה הדבר לחולה שנרשמה לו תרופה לחוליו, אך הוא מאלץ עצמו לוותר עליה מסיבותיו, או משום שאינו מבין את "החוקיות" המדעית באומרו: "מה אני צריך את הכדורים האלה", בדומה ל"מה אני צריך להניח תפילין כל בוקר".

 

התהליך השני:

במקום בו ההתרחשויות מאלצות את האדם לדייק עם תכלית חייו, עיתים בוחר להתמודד באמצעות לצון ושחוק, בקלות דעת. ליצנות זו מטה את תכלית החיים. אנו מוצאים בדברי חז"ל אזהרות רבות ואיסורים מלנקוט בפתרון זה: "שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה" (מסכת אבות ג. יג') הליצנות פוגמת במחשבת היראה (יראת החטא, העונש והרוממות).

 

התהליך השלישי:

ההתרועעות עם חברה שאינה חלק מתכלית הקיום של האדם: "הולך את חכמים וחכם רועה כסילים ירוע" (משלי יג. כ')

 

החוקיות:

מדי פעם בפעם אני מעלה על נס את התובנה המהירה שהיתה לי בשיעור הראשון מול מורי הנערץ, אילן הרן. כאשר הטלתי ספק במימד האמוני ובצורך להישען על התורה וחכמיה, השיב לי: "אני מלמד משהו שעובד כבר אלפי שנים והוכיח את עצמו". אמירה זו כמו נאמרה לי בעטיפת התנצלות שעדיין לא הבנתי את פישרה באותו שלב של הלימוד, אך בשנתיים האחרונות  אני מאמץ את "התרופה" הזו די בהצלחה כדי להאיר מקומות ברי-תיקון אצלי.

 

הביטוס/אוסול/אסנס/אסאס/אסאנצה

מי אני? ממה אני מורכב? מה בולט אצלי? מה יודעים עלי? כמו מי אני? את מי אני מפחיד? למי אני מתחבר? מה אני רוצה? מה התוכניות? מה היא המהות שלי? האסנס? האסאס? האוסול? האסאנצה?

 

אם אני נושא דרכון ישראלי (שקף ראשון) סביר שבעולם יתייחסו אלי כאל יהודי. התייחסות שתכלול את הדעות הקדומות הנכונות והשגויות כאחד. אך אם אניח שקף נוסף "עיר" חדרה, ודאי יביטו בי יודעי דבר ויאמרו שאני פרובינציאלי, פריפריאלי. ואם אניח שקף שלישי "שכונה", יאמרו המעמיקים שזאת שכונה בעלת גוון מיוחד בעלת סממנים מובהקים. אם נניח שקף רביעי "בית ספר", יהיו המעמיקים בעלי יכולת להרחיב את התיאור אודותי מבלי שיידעו מי אני. בהניחי שקף חמישי "השכלת הורים" יוכלו המעמיקים לחדד את התמונה אודותי ביתר שאת. וכשאפתח פי לאמר את דברי, תוסט תשומת הלב למבטא, חיתוך הדיבור והנגינה. לדיוק וחידוד הרזולוציה יתרמו השקפים של הלבוש, האבזרים הנילוים: שעון, משקפיים, תיק ועוד...

 

המהות הזו של היחיד משתקפת בכל חלק מהתנהגותו, רצונו, תכניותיו, מאווייו, השקפותיו, מעשיו ואמונותיו.

 

משפטים מרתקים אודות "דמויות" מסויימות מלמדים על תפישות סטריאוטיפיות כגון: "היא מתלבשת כמו מורה", קונה רכב של מורים", ילד של מורים" וכד'... כלומר ברגע שהאסאס/אוסול נתגלה דרך השקפים השונים, גם ההתייחסות של הזולת למהות תהא כזו. מה שמרתק בעניין הוא ההיזון החוזר - ההתייחסות החוזרת של "המורה" הנשקפת דרך שתי אפשרויות:

א. ניסיון להתנער מהדימוי

ב. מברך על הדימוי ומאדיר אותו (כזה אני) 

 

נניח לךדימוי המורה ונתמקד בדימוי אחר המוכר לנו:

 

א. ניסיון להתנער מהדימוי של "מזרחי נחות"

ב. "מברכת על הדימוי "שחור זה יפה".

 

אם כך, כדי לקיים מהות יש לטרוח !

 

מהות אינה אינה מושג נצפה. "דימוי" מייצג את המהות. כדי להציג בצורה נאותה את הדימוי שיהלום את המהות יש לדייק !

 

הדיוק עשוי להביא את האדם לידי התנהגויות ביזאריות כמו צבע גרביים והאם הם מכסים את המכנסיים, או מתחת למכנסיים וכל זה עלול לקבוע את ההשתייכות הכיתתית, את סגנון התפילה, את סידור התפילה, את דפוסי הנישואים, את מערך ההשתדכויות, סוגי המגבעת יקבעו את דפוסי החיברות, הלימוד וכל אורחות החיים.

 

החיים האישיים של כל אדם נקבעים על ידי אותו מאבק בין הרצוי לכוחות המצויים, בין דפוסי המהות לבין היצרים, בין מימדי הנפש הפעילים לבין התרחשויות ומתרחשים אקראיים. אלו הם היוצרים את הליקויים שהצגתי בתחילת החיבור, דרך שלושת התהליכים הרמח"ליים: טרדת יום, קלות דעת והסביבה "הדוחפת" לשינוי.