רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

המימד האמוני - כוחן של מילים

 

 

 

 

המימד האמוני – כוחן של מילים / רוזמן יחיאל חיליק /

 

מכל חלקי הנפש, נדמה כי המימד האמוני הוא המעורפל ביותר. על פניו, אני מבין בתוכי את משמעות החלק הזה, אך מעבר למה שנראה לי כ"אמונה", סביר שאמצא חלקיקים רבים שמעולם לא עצרתי להכירם, להבינם, להתענג על קיומם, או אולי גם חלקים טפלים שעלי לבודדם.

לעמוד ליד "ערש המילה" זו זכות גדולה לדוברי העברית, האמונים על שפתו של ספר הספרים. שלא כדוברי שפות לעז, הקוראים את ספר הספרים לאחר שתורגם לשפתם והמיר משמעות, או אולי השיל משמעויות ואף עתים הוסיף משמעויות בשל אותה מלאכה קשה של תרגום משפה עתיקה לשפה כלשהי במרחבי הקריאה.

המושג "אמונה" לא מופיע בספר בראשית ורק לקראת סיום פרק י"ז בשמות מופיע הפסוק המתאר את ידיו של אברהם המוחזקות בידי חור ואהרון:

"ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש".

התיאור כאן הוא תיאור גשמי ואינו קשור כלל לנפשם של הפועלים. התיאור הגשמי מזכיר לי את המושג המודרני "התחזקות" שבמובנו הסמנטי מתאר "גוף חזק", "יד חזקה", "זרוע נטויה", אך במובנו הפרגמטי מצביע על התפתחות רוחנית, דווקא.

פעם נוספת תופיע המילה אמונה בחומש ומיקומה מצביע על קשר בין משפטו של הבורא/היוצר לבין אמונה, בין צדק אלוהי למשפטו בעה"ז:

"צּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"

על משפט זה נכתבו תלי תילים של פרשנויות. הקשר בין "אל אמונה" לבין "משפט צדק" הביא את המאמינים בבורא לקבל את הגרועים שבמוראות עולם, משל יש צדק בעולמו של המאמין, משל מקבל בהכנעה את הפורענויות, משל יבקש לברר היכן החטא הבלתי נראה, כי צור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט.

פעלים אחרים הקשורים באמונה, אינם מופיעים כלל במקרא: אמון, אמין, מאמין... תחת זאת לפועל בעתיד תמיד נדבקת שלילה: במשלי פעם אחת:

"פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל-דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ"

דווקא כאן, בספר החוכמה קיימת אזהרה שלא כל אמונה ראויה להכניע את רצונו של היחיד. הופכו של הפתי הוא הערום, היודע את הצעד הבא, יודע להיכן ישלח את רגלו למדרך, היודע לכלכל צעדיו. "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" בלבד.

האמונה כאן מתייחדת רק לבורא, בינך ובין אלוהיך. 

 

באיוב תופיע "אמונה" עוד חמש פעמים – איוב לא מסוגל להאמין שהאלוהים אחראי גם על "הרוע", קשה לו לקבל את העובדה שאסונו בא לו בעודו "נקי מחטא". האלוהים מתגלה אליו ומתאר את נפלאותיו ומעשיו שהאדם אינו מסוגל להבין ולהאמין. לא השכל קשור בהבנת מעשה ידיו, אלא האמונה.

 

הֵן בְּמַלְאָכָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה

הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין ושָׁמַיִם זַכּוּ עֵינָיו

לֹא-יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי-חֹשֶׁךְ וְצָפוּי הוּא אֱלֵי-חָרֶב מָשַׁךְ אַבִּירִים

בְּכֹחוֹ יָקוּם וְלֹא-יַאֲמִין בַּחַיִּין

בְּרַעַשׂ וְרֹגֶז יְגַמֶּא-אָרֶץ וְלֹא-יַאֲמִין כִּי-קוֹל שׁוֹפָר

 

המילה "אמן" תופיע יותר מאוחר, רק בספר במדבר. היא אינה מופיעה בשני החומשים הראשונים. "הכנעה", "כניעות", "הסכמה" לשלטונו של הבורא , כל אלו לא התפתחו אצל עם סורר עד לאותו יום בו אישה עמדה בניסיון האמוני הראשון:

וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן.

אותה מילה המוצאת עצמה גם בשפות שמיות ואחרות קונה לה מקום רק לאחר שעם ישראל היה עד לנפלאות הבורא. לאחר שלמד לבטוח בבורא ובמעשיו. רק אז יכול העם להתקדם לשלב הבא: יצירת גבולות.

לעם הסורר ניתנה האפשרות להציב גבולות באמצעות אותה מילת הסכמה: 13 משפטים המתחילים במילה "ארור":

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר, וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן. אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר, יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו, כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ, בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

 

בהמשך המקרא תופיע המילה אמן מספר מועט של פעמים ובהקשרים נוספים:

 

אישור חיובי: מלכים א':

וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע אֶת-הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן כֵּן יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ

 

הלל: דברי הימים:

בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן-הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אָמֵן וְהַלֵּל לַיהוָה

הלל: בתהילים:

5 פסוקים דומים: בָּרוּךְ-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן-הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל-הָעָם אָמֵן הַלְלוּ-יָהּ

 

הודיה: בישעיה:

אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן וְהַנִּשְׁבָּע בָּאָרֶץ יִשָּׁבַע בֵּאלֹהֵי אָמֵן כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי

 

אישור ברית/שבועה: ירמיה: 2 פסוקים דומים:

לְמַעַן הָקִים אֶת-הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן יְהוָה

 

המימד האמוני בחיי היומיום

• מי שמאמץ את "בא טוב מטוב לטוב", מציב עצמו בעמדה ברורה ואמונית מול עצמו, זולתו ואלוהיו.

• מי שמלכד את "מחשבותיו, דבורו ומעשיו" לידי חזית אחידה בפני כל מתרחש בדיוק המציף שמחה, מציב עצמו בעמדה ברורה מול עצמו זולתו ואלוהיו.

• מי שמוקיר תודה, אמן ואמן, על הטוב והיודע להוקיר תודה גם על הקושי הנקרה בדרכו, מציב עצמו בעמדה ברורה מול עצמו, זולתו ואלוהיו.

• מי שמודע למעקשיו (עומסיו) ומפריד בינם לבין מהותו, מציב עצמו בעמדה ברורה מול עצמו, זולתו ואלוהיו.

• מי שמאשר את בריתו/שבועתו לעצמו, לזולתו ולאלוהיו. מציב עצמו בעמדה ברורה מול עצמו, זולתו ואלוהיו.

• מי שמהלל את אלוהיו, מכיר במקומו, בחובותיו שלו ובמתיקות הקשר עם עצמו, זולתו ואלוהיו.

• מי שנשמע לאיסורים, כמו מי שהציב גבולות בינו לבין עצמו, בינו לבין זולתו ובינו לבין אלוהיו.

 

המימד האמוני בנפש האדם רשום כבר

בנפש רשום מימד אמוני ומתואר כתהליך במקרא. העדרה של האמונה בחומש הראשון אינה מקרית. היא אכן קיימת כרישום במחשבתו של אברהם, כמו גם בדיבורו כמו גם במעשיו, אך התלות בפסילים, באלילים הרבים, בצלמים ובתרפים הייתה אמונה הקובעת את יחסיו של כל אדם עם עצמו ועם זולתו באמצעות "עצם", "אבן", באמצעות איקונין מתווך, מבלי שיבין מי עומד מאחורי אותו מתווך.

אלוהי העברים אינו גוף, אין לו דמות גוף, והשליח זקן מגמגם, כבד פה ולשון (בעל לקויות) והעם "עם קשה אמונה". למרות האותות והמופתים העם מסרב "לבטוח" בבורא. לא בכדי מניח המקרא את סיפור האישה המוזהרת מפני המים המאררים כסיפור הראשון של הביטחון המוחלט בטוב הבא מטוב. הכרת הטוב היא השלב הראשון באמונת היחיד. הוקרת הטוב היא שלב מאוחר יותר, להלל את הטוב היא שלב גבוה יותר.