רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

המחברת

 

המחברת

 

 "בחלק נאמר: "הלימוד הוא למעשה בפני כל חלק בנפרד. הקריאה, כפי שלמדנו, אינה יכולה להיות רצופה, מהירה, מסכמת, דורשת הקריאה הכנה".  

 

במלאכה זו בחרתי לחזור לקריאת "המחברת" בה אני רושם את שנאמר במהלך השיעורים בחשיבה הכרתית. בחרתי דוקא בשיעור מס' 67 משום היותו יוצא מן הכלל. בשיעורי האנתרופולוגיה לימדתי שה- extreme case עשוי ללמד על גבולות האירוע טוב יותר מאשר תיאור אירועים שכיחים. ובכן מה היה בשיעור זה? המורה אבד את קולו ואיפשר לתלמידים רבים להביע עצמם דרך מלאכותיהם.

 

דרך קבע לאחר מספר ימים מתפרסם סיכום השיעור במדיה הקבוצתית, הן לשם רענון והן לשם עזרה לאלו שלא הגיעו, או לא הספיקו לרשום במחברותיהם.

 

והנה הפתעה. אין כלל דמיון בין סיכום השיעור לבין מה שרשמתי אני במחברתי. בשל איבוד הקול הצטמצם קולו של המורה במחברתי לעומת סיכום שיעור שלא נאמר בו דבר מדברי מי שלא איבד את קולו.

 

אציג את המלאכות סביב החלקיק החדש "המחיצה":

 

"האמת הייתי בדאון השבוע"[i]

 

ירון אומר את זה, אני זוכר את זה, כי כתבתי את זה, ומעולם עד לרגע זה לא שמתי לב שאני "מופעל" על ידי האמירה הזו. האמירה הזו בתוך שלל התובנות הישנות שלי שייכת ל"מבקשי החסד", מבקשי הרחמים, מבקשי גורמים חיצוניים לעזור להם, אלו שאינם באותו רגע מסוגלים להניף עצמם מעלה. יש באמירה הזו יותר מנימה של "הצדקה". מעניין מאד הזיכרון הזה אצלי שלא עלה בקריאות הקודמות של יומני השדה משיעוריו של אילן הרן. קראתי את שיעור מס 67 כמה פעמים ומעולם לא "נתקעתי" בהיפעלות הזו שגרם לי המשפט "אני בדאון". פעם חשבתי שמילים כאלו הן פריבילגיה לילדי עשירים, כיום אני מבין שזה מנגנון הגנה שהתפתח אצלי, כדי לשמר את החיוניות שבי. המקרה של "שפר" בצבא חיזק לי את המנגנון הזה, במיוחד לאחר שהגעתי ישר ממצפה- ים. גיוסי לצבא היה כעתודאי, וככזה עבדתי לפני הצבא במוסד חעבריינים מצפה ים במשך שנתיים. היו אלו שנים שמחקתי מהזיכרון. בבואי לצבא נתקלתי ב"שפר" בנו של המאמן הלאומי בכדורגל שהיה ילד מפונק שהגיע לצבא עם וולוו וכל פעם שהיה לו קשה היה מבקש המפקד להניח לו משום שהוא בלחץ. 

 

 

 

"הלם הגילוי"

 

באותו שיעור בו ניטלה יכולת הדיבור מהמורה אילן הרן, דברו כל הלומדים.. בשיעור הזה אבנר דבר על המילים הקוטביות משל מצא עולם וכיוון. אני התחברתי להלם הגילוי של אבנר, הבנתי שכאן בגילוי נמצא מוטיב עמוק לחקר הנפש ואבנר נמצא במקום נכון. שהרי בתום כל שיעור אני שואל את עצמי "מה הדבר החדש שהוספתי"

 

"מי יעזור לי"

 

 בשיעור זה בו הוד לא הכין מלאכה היינו עדים ליכולת הנפלאה לקשקש עצמו עד תום בסיימו את דבריו במשפט "לפעמים אני נתקע ומחפש מי שיעזור לי". הנה הוד נתקע שנית כי לא הכין מלאכה ואין מי שיעזור לו. אני חושש להיות במצבו של הוד וחוץ מזה המחוייבות היא רק לעצמי ולא למורה או למוסד בו אני לומד.

 

"מה זה משפיע עלי"

 

בסיכום שיעור לא מוזכרת כלל האמירה של אדם "מה זה משפיע עלי" משל אומר אני לא מבין מה אתה רוצה ממני. אך אינני מסיק זאת רק מן המשפט הזה אלא ממשפטים במחברת שנאמרו על ידי אדם וסובבים סביב "שבירות ההקשר לסביבה", למרות שמתגאה הוא ביכולת אבחנה דקה, מדי פעם זה צץ לו, חוסר ההבנה, העדר הקשר, מדוע צריך את זה וכד'. במחברת מופיע העימות לפני שנים בין אדם לאילן, בו אדם שואל "למה אני צריך לדבר, לאמר את דעתי", משל אינו מבין ש"נוכחות" נגדרת ומוגדרת באמצעות מה שאמר ומה שעשה ולא באמצעות מה שחשב. כבר אז בשיעורים הקודמים למדתי אני את השיעור של "נוכחות" גם אם בשתיקה רועמת.

 

 המקום האישי

 

שי כמו שי של שיעורים רבים מתווכח עם ירון על טרמינולוגיה ומחזיר את הדיון ל"עומסים" ועל שמירת המקום האישי. זאת איננה פעם ראשונה ולא אחרונה שהמקום האישי מעסיק את שי, בקריאה מדודה של שיעורים קודמים מצאתי שאכן המושג "מחיצה" השפיע על שי כמו שהשפיע עלי. גם אני קשרתי את "נוכחות" עם שמירת המקום האישי, שמירת הגבולות, שדה אישי, אין רשות ויכולת להכנס לשדה אישי של זולתי.. ועוד.

 

"חיטוט"

 

יונתן הוסיף דבר מאד מעניין שחיטוט במחשבה כמוהו כחיטוט בעומס. אני לא זוכר שאני משתמש במושג "חיטוט". אינני ממהר לחטט בעצמי, חיטוט עצמי נחשב בעיני לסוג של רכרוכיות ותפיסה זו משלימה עם העדר מילים המציינות עומסים: נלחצתי, כעסתי, התעצבנתי, התעצבתי, התכנסתי.... אגב, בקריאה מאוחרת של מה שכתבתי במלאכה זו אני מגלה שבמקום חיטוט אני משתמש במילה ערבית "בַּנַאֵר" ומסביר בתנועת יד כיצד מחוררים את הקישוא.

 

"יצירתיות"

 

דוד לוריא מציע הבנה אחרת: "אני מציע ניתוח של מפגש בין שתי נשמות", דוד בעת האחרונה לאחר שהתגבר על חוסר הבהירות ונעשה קרוב אצל ימימה בעקבות עבודתו המשותפת עם אילן על ספר הביכורים המשותף שלהם, מחפש דרך כלל את הצד היצירתי, כמניע להבנותיו. אם אני מבקש לעיין בשמונים המלאכות שכתבתי עד היום, אני רואה שגם בי פועם המימד הזה בכל עוזו, הן בפרשנות הנקרא והן ביישום ההבנות בחיי היומיום.

 

 יומני שדה/המחברת

 

יומני השדה/המחברת אינם סיכום השיעור. במתכונתו הנוכחית. המחברת היא חלק מהשדה האישי של הלומד. בה יכתוב את ששמע, את שהבין, את התלבטויותיו, את רחשי ליבו, רעיונותיו, פרשנויות, יצייר תהליכים, מבנים, ישרטט את הקשרים בין היחידות השונות, בין החלקים. אין כל אפשרות לקרוא את המחברת ולהבין את שנאמר בה, אלא רק למי שהיה שותף לתהליך הכתיבה.

 

"הקריאה דורשת הכנה"

 

אכן דורשת הקריאה הכנה. אם אניח לפתחו של מאן דהוא את סיכום המחברת לשיעור מס 80, לא יהא לאל ידו לקרוא, לא כל שכן לפרש, לא כל שכן להבין, לא כל שכן ליישם.

 

 

 

 

 

 

 



[i] מה לא אגיד לעולם?

1.      הייתי... או...אני בדאון

2.      הייתי...או... אני מדופרס

3.      הייתי ...או...אני בלחץ