רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

החצנת הסוד

 

 

 

   

החצנת הסוד / רוזמן יחיאל חיליק  /

 

דיון היסטורי בין אנתרופולוגים חברתיים עסק בַּמִּשּׂוּג של התנהגות נצפית. התנהגות נצפית מכילה רובד גלוי (חקירה "ממצח למצח" שאינה מנכסת לעצמה מושגים פסיכולוגיסטיים) ורבדים סמויים שאינם מקבלים ביטוי בהתנהגות הנחקר (פסיכולוגים נטו לדבר על "הפנמה", כלומר הסתרה של מה שאינו גלוי. זה יכול להיות סוד, מעשה לא נעים, רגשי אשם, תשוקות, חששות, זכרונות מעיקים ועוד). 

כאשר אנחנו מבקשים לתאר התנהגות, אנו נצמדים לעובדות. למה שראינו, למה ששמענו. ביומני השדה נהוג לרשום את התצפיות "הנקיות" בצדה השמאלי של המחברת. בצד הימני אנו רושמים את הבנתנו הראשונית מאותן עובדות. 

כאשר שבים אל השדה יש בזיכרון שלנו את העובדות "הנקיות", אך גם את הפרשנות הראשונית. כמובן שיש להיזהר ברישום העובדות הבאות שלא תהיינה מושפעות מהפרשנות הראשונית, עד כדי עיוות העדשות שלנו בחינת מה הוא העיקר ומה הוא הטפל. 

פעמים רבות מדווחים אתנוגראפים על עובדות שנרשמו תחילה כטפלות, אך נטו לעבור למרכז החקירה בשלבים מאוחרים של הקריאה. 

עתים נראה שעובדות טפלות נטו לייצר מבנה קבוע שלא התגלה בתצפיות, אלא רק בקריאה החוזרת.

להתנהגות הנצפית, הנכתבת והנקראת יש תכונה מרתקת לגלות בפנינו הקוראים/חוקרים אמת שלא נצפתה בקריאה הקודמת.  

במלאכות שניתנות ללומדים/ות "חשיבה הכרתית" מעמידים את ההתרחשות כשדה לרישום, בחינת ניהול יומן שדה מתמשך. ימימה מזהירה כבר בשיעורי ההכנה הראשונים מפני המוטיבציה לכתוב את ההתרחשות, במקום לקרוא את ההתרחשות, וזאת שקדמה לה, וזאת שקדמה וקדמה. בקריאה הזו ניתן להגיע ל"אמיתות" שונות, ל"הבנות" שונות. 

המושג "מדידות" הופך למרכז החקירה, לא התצפית המשתתפת, לא רישומה ולא הכנת המלאכה, אלא מה הוא השיעור שנלמד, ממה יש להיפטר, מה העיק עד כה ואינו מעיק יותר, מה גורם לי שמחה, מה מידת השמחה, ההנאה, ההבנה, ההסכמה, האהבה, החמלה, הרחמים, הנדיבות... ועוד ועוד מידות ההולכות ומשתבחות. 

במדידות אנו בוחנים את "המשתנה" האמור להיהפך ל"קבוע לזמנו" וממנו יתפתח "משתנה " חדש וכן הלאה... דיאלקטיקה שאינה מרפה ידיהם של אנתרופולוגים בחזרה ודישה של החומר האתנוגרפי המצוי ברשותם. 

כאשר חזרה האנתרופולוגית שחקרה בקנדה את האסקימואים במשך שנתיים וכתבה אלפי עמודים אודותם, היא נשאלה מה הן מילות האהבה שקיימות בקרב האסקימואים? קראה שוב את כל החומר ולא מצאה מילה אחת שתביע אהבה. היא חזרה לחצי שנה לגור אתם ושבה עם אלף מילות אהבה. בהעדר מילות האהבה היה טמון סודה של האנתרופולוגית שאינה ערנית ליסוד המילולי של האהבה.  

גבריאלה אביגור רותם (הסופרת הטובה ביותר בעיני מאז 1948) פרסמה את ספרה הראשון "מוצארט לא היה יהודי" (בעיני הספר הטוב ביותר מאז 1948) כאשר במרכז הסיפור משפחה העוזבת את לבוב הפולנית ומפליגה לארגנטינה. החלקים הראשונים מלאים, ספוגים במשפטים ביידיש, בפולנית המקשים על הקריאה. כל משפט כזה או מילה, זכו לפרשנות שהופיעה בסוף הספר. על הקורא היה לדפדף לסוף הספר כדי להבין את המשמעות הסמנטית של המשפט/מילה. אל לאחר שנתנה את הפירוש, המשיכה אביגור להשתמש באותם משפטים גם להבא, אך ללא פרשנות. הקורא חייב היה לזכור על פה את הפרושים. אם שכח, היה מדפדף שנית, מוצא ונזכר בפרשנות, כל שעד תום סיפור פולין ועד זמן הקליטה בארגנטינה מכיר הקורא את כל המושגים שהפכ לחלק מהידע שלו. הסיפור בארגנטינה ארוך יותר ומתחיל באותה שיטה של משפטים בספרדית ההולכים ודוחקים את היידיש. גם להם ניתנים פרושים בסוף הספר וגם כאן עובר הקורא את תהליך ההבנה על סמך זיכרון שהולך ונבנה תוך כדי קריאה.  

כדי להבין על הקורא לחוות. לא סתם לחוות, אלא לחוות בשפת המקור. עליו להפנים, לאמץ, להשכיל לגלות אמפטיה לגיבורים המטורללים, לשוב מדי פעם בפעם לעמודים קודמים, לראות עצמו כחלק מסיטואציה, לאמץ דעה, להשתתף, לחשוש....  קורא זה עובר לגילוי הסוד שלו עצמו. אביגור אינה כותבת על הקורא, אך קורא בעל רצון להבין נשבה בתהליך של הקריאה המדודה (בדומה למלאכות הימימאיות) 

אביגור בספרה השני נוקטת באותה שיטה. אחר חקירה של שנתיים בבית טרזין שבגבעת החיים, היא התיישבה לכתוב ספר על השואה. 200 עמודים ראשונים אין זכר לשואה, אלא לסיפורה של דיילת ששבה לארץ אחרי שלושים שנות העדרות ומתארת את המפגש עם השיכון, עם החמסין ועם כל הסטיגמות הידועות לנו, לדרי השיכונים... הכתיבה מדוייקת ומחברת בין צורה לתוכן... חמסין, חם, חזון, חטא, חתול, חמור, חגב.... ופתאום מתהום השכחה עולות שלוש דמויות מרכזיות: אמא אבא ועוד אבא, ניצולי מחנה הריכוז... גם כאן הקורא עוצר לרגע ושב לרפרף בתקופת השיכון. כל הסודות כבר היו שם. כל הרמזים היו בפשט הסיפורי. המסתוריות והשונות המשפחתית מקבלות משמעות שונה בחלק השני של הספר. כל העומסים צפים ועולים על פני השטח. גם כאן קריאה מדודה תביא את הקורא לחוויה בלתי נשכחת. אני עצמי מגיל ארבע עד עשר התגוררתי בשיכון גימ"ל בטבריה לאב ניצול שואה שמעולם לא היה במחשבותי. אב שנטל סוד גדול אל קברו. אם יקראו פעם את הביוגרפיה שלי, לא ימצאו אותו בה. כל הסיפור שלי גלוי. מדוע ומה ולמה לגבי אבי כל זה ניתן לקרוא בביוגרפיה שלי שלא נכתבה מעולם.