רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

 

 

 

על גבולות האמונה והבלבול

 

חלק א' – ברדיצ'בסקי ואחרים

 

עתים אנו עושים שימוש בחומרי קריאה כדי ללמוד על זוויות שונות מהן אנו עשויים למצוא חלקים סדורים השופכים אור על מקומנו ועל דרגתנו. תהליך השלכה (פרויקציה) שכזה מוּנע על ידי הרגשות שלנו ואנו נוהגים בחומר הכתוב (הכתוב היטב) משל היינו נטועים במערכות חיים לנו/לא לנו. 

גם לחומרי הקריאה כמו במציאות עצמה, אנו מצווים לפתח קשב למספר עצמו, לגיבוריו, למחשבותיהם, לתחושותיהם, למעשיהם ולתוצאות המעשים.  

אם רק אחזור אחורנית לשיעורי הקשב, אזכור שלמושג זה הענקתי בזמני את התואר "מעבדה אלכימית" שאליה מכניסים "מחשבה" ו"רגש" וממנה יוצאים קווי הפסקת הנשק להם קראתי בשם "תיחום".  

כל עוד מתחוללת מלחמה, או מופעל מאמץ בשמירת עצמאותם של מחשבה ורגש, לא יתקיימו קווי שביתת נשק ומדי פעם בפעם תהיינה תקריות גבול העלולות להתלקח למלחמות אין קץ. 

לאחרונה התוודעתי לחומרים הרבים שנאספו בפרויקט בן יהודה[1] על המשורר, המספר, העורך והפילוסוף מיכה יוסף ברדיצ'בסקי[2]. חומרים אלו נערכו ברובם על ידי אבנר הולצמן אשר טיפל ביד אוהבת בכל עזבונו של הענק היהודי בן המאה התשע עשרה. ברדיצ'בסקי נולד ב-1865 וחי עד 1921. בחמישים ושש שנותיו עבר מהפכים מרתקים מילדות בעיירה יהודית בה נועד לגדולות כתלמיד מוּרם ועד למותו כפרופסור לפילוסופיה בברלין. הביוגרפיה שלו עשויה להטיל אור על מעברים לימינאליים כהכנה לקראת הגשמת ייעודו האישי וההיסטורי. טביעת ידו ברוח ההיסטוריה היהודית לא הייתה יכולה להתקיים ללא אותן תקופות הכנה שהכשירו אותו למדרגותיו המאוחרות.  

לכאורה נראית התקופה הראשונה כשבירת גבולות חברתיים ושבירת נורמות של היהודי בעיירה הקטנה בה נוטל לידיו הילד מיכה ספר "חיצוני", אשר פותח לו צוהר לעולם אחר, לעולם אסור, לעולם שמעבר לגבולות.  אי אפשר לו לאדם לחיות בשני העולמות. אותו חידוש נפלא של משה מנדלסון: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" טרם היה לביטוי רווח בכפרים ובמרכזים היהודים באירופה. תהליך הבלבול של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי החל מרגע שנפל לידו ספר השייך לתנועת ההשכלה. תנועת ההשכלה הייתה זרם שהתנגד לבערות היהודית, התנגד ללימוד האינסופי של החומש, גמרא, משניות ותרגום. לימוד סיזיפי המכוון את המוכשרים לשמש כאדמו"ריה של הקהילה היהודית, אך מותיר את שאר היהודים בדלות נוראה ובערות.  

בסיפורי הילדות המוקדמים ברדיצ'בסקי מתאר את התהליך אחת לאחת כיצד נסדק אצלו עיקר אחר עיקר[3]. עד שהוא חוצה את הנהר ומכין עצמו לקראת שלב חדש בחייו. מספיק לנו להביט בכותרות הסיפורים: אוכמתא וחורתא[4], בין השמשות[5], גויים ואלוהיו[6], מעבר לנהר[7], בין הפטיש לסדן[8], זו בצד זו, השנים, עשיר ועני מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ואחרים. כותרות אלו יותר ממרמזות על עולמו הדואלי הבלתי אפשרי. מתיחת קווי הפסקת הנשק בין שני העולמות ישפיעו על כתיבתו בעתיד.  

שני נישואיו הראשונים מתפרקים בשל הבלבול[9] ומשמשים אותו לבחירה  בנישואים שלישיים עם רופאת שיניים עירונית שם יגיע אל המנוחה והנחלה. 

הבלבול יופיע כתדר שממנו ניתן לגלוש במדרונות של העולם היהודי אל שוליות נידחת, העדר אמונה, העדר ביטחון, נידוי וחרמות. אך מאידך גיסא, עשוי הבלבול לייצר עולם אחר בו קיימת התפתחות השונה לחלוטין מאותו ייעוד בעולם הישן... לא רב גדול בתורה כי אם פרופסור, משורר וסופר המחייה את השפה העברית ומתיך לתוכה את סיגיו.  

הנפש המורכבת מחלישה מימד אחד ומחזקת מימדים אחרים. הנחישות מתעצמת, כח הסבל מתפתח, היכולות המילוליות בדיבור וכתיבה, היחסים החברתיים, עומקי היצירה, ההגיונות, הרגשות, כל אלו עוברים מהפך מושלם על חשבונו של המימד האמוני הפוסק להיות מַשְׁכּוּכִיתָהּ של הנפש[10] 

לברדיצ'בסקי מתבהר מקומו בעולם היהודי. תחילה מצטרף לקומונה היהודית באודסה וזוכה להכרה בשל תרומתו לשיקוף העולם היהודי במזרח אירופה ואחר כך אף במערבה. אחר כך מתיישב בברלין, מלמד וכותב עד למותו בגיל צעיר (חמישים ושש).  

במידה רבה מאד מזכיר ברדיצ'בסקי את חייו של שפינוזה מלטש העדשות מאמשטרדם. כבר אז בעודי קורא את האתיקה[11] של בנדיקטוס ברוך שפינוזה הבנתי שהאצבע מופנית כלפי כלי החקירה של האדם. ברצונו לרדת לעומקי הנפש, לעומקי החומר, נזקק שפינוזה לעדשות מקרוסקופיות מיוחדות, וכדי להבין את גרמי השמיים הבין שעדשות טלסקופיות נחוצות לו. ערבוב הכלים יגרום לבלבול תיאורטי הפוגם במחקר ובחשיבה המחקרית. כדי להבין את רוח האדם נאלץ שפינוזה להתנתק מהקהילה היהודית בדומה לברדיצ'בסקי. שניהם נזהרים מהַמִּינוּת – אי אפשר להחזיק באמונה עיוורת המחסלת את גילויי העולם החדש עשותם אפס. יש להכיר בגילויים אלה, אך בד בבד יש להיזהר שלא לזהם אף לא אחד מן העולמות ולכן הנטישה (כלפי חוץ) חייבת לשמש עוגן להתפתחותו של ידע חדש שאינו נסמך רק על תורת ישראל. שני ענקים אלו תרמו להתפתחות רוח האדם בצורה מכרעת.  

מן הבלבול, מיטוט הגבולות, יבקש האדם להגיע לתמונה בהירה של מציאות חייו. קשה לחיות במינות, קשה לחיות בעולם מרג'ינלי, בעולם של זרות, בעולם של העדר בחירה, בעולם של מגבלות חברתיות ואחרות. במסע ההארה אל התמונה הבהירה עלול האדם להגיע אל חקירה הנפלאת ממנו...ושם הסכנה. התמונה בה מביט האדם אל השמיים (מקור האור) ומבקש להבין את הנפלא ממנו טמונה סכנה:  

"ישת חושך סתרו סביבותיו, חשכת מים עבי-שחקים"  

המבקש לראות את התמונה הבהירה  עשוי להיתקל ברעמים וברקים, בלשונות אש העלולות לאכֵּל-כֹּל. המבקש להעמיק אל האוקיינוס ... המבקש להגיע אל מעבר לשמים... המבקש להגיע אל מקור מחשבת האדם.. אל מקור הרגשות.. כל אלו הכמהים לְדַעַת עשויים למצוא עצמם בסכנת כיליון. אפילו פרויד בספרון הקטן[12] אודות הדת מזכיר את עשר הפוביות (קיימות יותר) של אלו המגזימים באהבה, באמונה, בהתמכרויות לרצון עיקש כלשהו... רבים המבקשים להטיל אור על העולם ימצאו עצמם בחשכה.  

התרבות היהודית בטרם התפרסם ספר הזהר, נשענה על ספר ראשוני שהתבסס על 200 מכתמים (אפוריזמים) המתחיל במשפט:  

"ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים, וכתוב אחד אומר (תהלים י"ח י"ב) ישת חושך סתרו ואומר (תהלים צ"ז ב) ענן וערפל סביביו קשיא, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (שם קל"ט יב) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה" 

אכן, "לילה כיום יאיר" מסקנה מרכזית בספר הבהיר.. אין אנו יודעים מי עשוי להאיר לנו, היום או הלילה. אם מתוך הרגל אנו מתבוננים בשמיים כדי להבהיר לנו עניינים בעולם הזה, עלינו להבין שאין ביכולתנו להבקיע את החושך המסתיר מקומו של הנעלה מאתנו. האל גנז אורו ואת שרואה האדם עליו לנצל, גם אם יום הוא גם אם לילה, שניהם עשויים לשפוך אור על התעלומה הזו הנקראת "בריאה/בורא". בספר הבהיר מצוי המשל של השואלים היכן מקום המלך? והעונים – מקום בו כורעים ברך שם מקום המלך – וממשיכים השואלים חקור והיכן הוא אותו מלך? בחקירה הזו טעם לפגם שאם נעדרת האמונה לא מתבהרת תמונת עולם (מלֹא כל הארץ כבודו).  לכן נשמרת האמונה בגבולותיה ותחומי חיים אחרים בתחומיהם.  

פעם אחת תופיע המילה בלבול בדברי חז"ל כאשר אחד העמונים מבקש להיכנס לבית המדרש ונאסר עליו לבוא בקהל ישראל... ההסבר המאפשר לו להיכנס נעוץ בכך שאין יותר עמונים... כי... כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת... הנה נעשה סדר חדש.  

חלק ב – התצפית המשתתפת והמנצ'סטריאנים

 

בדומה לחומרים כתובים של אחרים עומד האנתרופולוג בפני יומניו הכתובים כ"תצפית משתתפת[13]" בהתרחשויות אשר נצפו בשדה המחקר. חוקרים שהתמחו בשיטות מחקר אלו הכשירו עצמם להבחין בהתרחשויות מבלי להשפיע עליהן. הביטוי "היה כצנצנת שקופה" רווח בין אנתרופולוגים מנצ'סטריאנים[14], אשר הקפידו לאזכר את חוסר מעורבותם בשדה. אך יומני השדה שלהם הכילו גם את מחשבותיהם, מסקנות הביניים, הרהורים, הבעת רגשות והכל נכתב במשיכת קולמוס לאחר התצפיות.  

את ההפרדה והתיחום דחו האנתרופולוגים לשלבים מאוחרים, לאחר היציאה משדה המחקר. משנטלו את החומרים הכתובים וניסו לעשות בהם סדר, נאלצו לחפש כותרות מוסדיות כדי להפריד בין החומרים בצורה מלאכותית. אדגים:  

יומני השדה של משה שוקד נכתבו על המושב שוקדה. מאמריו של משה שוקד עוסקים במוסדות החברתיים שהקימו במושב, על ריבוד, משפחה, חמולה, אגודה שיתופית, קליטה ועליה. לאחר שנים המשיך שוקד להשתמש ביומני השדה ומאמריו נדדו הרחק מהתחום המוסדי. בדומה לשוקד, שלמה דשן כתב יומני שדה בכפר של יוצאי תוניסיה ויוצאי כורדיסטאן. מאמריו עסקו ב"שינוי תרבותי", במעבר שבין עולם בהיר לעולם מטושטש, לעולם שבו מחסלים סמלים, נוטשים אותם, משנים אותם, מעניקים להם משמעויות חדשות. מאמריו המאוחרים כבר עסקו בעיוורון. עמנואל מרקס צפה בשנות השישים בקליטתם של יהודי מרוקו בעיר מעלות. מאמריו עוסקים באלימות. מסקנותיו המיוחדות לאותה תקופה של היציאה מהשדה עסקו באלימות מבנית, אלימות רציונלית ואלימות רגשית. רק בשלבים מאוחרים החל לעסוק בביורוקרטיה הישראלית מאותם מחקרי שדה במעלות שאליהם נוספו גם מחקרי השדה שלו מהפזורה הבדווית, עת שרת כסגן מושל עזה. את גיבוש תפיסותיו של מרקס אודות הביורוקרטיה הישראלית חתמו תצפיותיו בדרום אפריקה עת שהה שם כמרצה אורח והיה עד למשטר האפרטהייד. ברור שניתוח מאוחר של תצפיותיו במעלות של שנות השישים העלה נופך חדש והאלימות המבנית עטפה בגלדים ססגוניים את מבנה הכח בחברה הישראלית[15] 

שלושת החוקרים המוזכרים מעלה הלכו וגבשו תפיסות עולם שונות במשך השנים. תפיסות עולם שלא נבעו רק מהממצאים בשדה המחקר, אלא מהתפתחות של כלים נוספים שהיו חסרים בצעירותם. היכולת שלהם להפיק רעיונות חדשים מאותו חומר כתוב התקבלה כדבר מקובל באנתרופולוגיה החברתית.  

חלק ג – הצופה המשתתף 

הלימוד על פי ימימה אינו מעמיד את השדה במרכז החקירה, אלא את המשתתף. את האני. אני עצמי מוקד החקירה. אני עצמי לב העניין. זה הוא שלב ראשוני בו על האנתרופולוג לעבור כתקופת הכנה לקראת יציאתו למחקרי שדה. רק מתחילת שנות השמונים עם יציאתו לאור של "תוהמי", התפשטה ההבנה בנחיצותו של השלב. לאותו הכנה השתמשו בשם "פסיכואנליזה" שהיה היחיד והמקובל עד אז בניתוח התנהגות. הראשון שכתב על כך היה וינסנט קרפנזאנו, שבא מתוך עולם הפסיכואנליזה אל האנתרופולוגיה התרבותית ויצר בַּאזז אשר השפיע על כל מדעי-האדם. 

כל מי שלמד בשנות השבעים והשמונים את אחד המקצועות החברתיים/פסיכולוגיים, נאלץ להתמודד עם הקורס "שיטות מחקר איכותיות"[16] בו הדגישו את "ניקיונו" של החוקר האמור להתפשט מדעותיו הקדומות, מאידיאולוגיות שבהן הוא אוחז, ממנהגיו, מחשקיו, מרגשותיו, מיכולותיו לתרום לאינפורמנטים, מעולמו הפנימי ומאינטרסים העלולים לפגוע ב"תצפית המשתתפת".  

בנקודה הזו אני מבקש לשלב את ימימה אביטל כמי שחידדה את עניין הקשב לרזולוציות דקות, להבנות דקיקות שתשפענה על הכתיבה יותר מכל. ימימה השאירה לנו חלק הנקרא "חלק עונה לחלק" אשר דן בהתפתחות "הצופה המשתתף" כמי ששותף להתרחשות וכמי שיהיה מסוגל לתפוס את עמדת המסביר: כותב המאמר, כותב המלאכה, כותב האוטוביוגרפיה.  

ימימה מסבירה שהצופה המשתתף אינו צריך להתפשט מ"עומסיו", אלא להכיר בהם, לתחם אותם, לתאם בין חלקי המהות למיותר, בין העיקר לטפל, בין התכלית ובין מה שמעכב אותה.  

השלב הראשוני בכל הכנה טמון בקשב המתוקן. משעה שהצופה המשתתף מכיר בתיקון הקשב, יבואו המחשבה והרגש לידי חיבור. אלו אותם חלקים שהתחרו זה בזה. רק בחיבורם יכול הצופה המשתתף לכתוב את ההתרחשות כפי שהיא נכונה לזמנה, אך לא יקרא את אותה התרחשות כספר קריאה חתום, אלא כתצלום זמני של חלקים שאינו מכיר עדיין, שאינו מזהה עדיין, ושעשוי לחזור ולהשתמש בהם לא ברגעים מתאימים, לא בצורה מושכלת, לא בתיאום עם תכליתו כמי שמבקש להביא התבהרות לעולמו[17] 

בצד האזהרה לא לאחוז בטקסט העצמי כתורה מסיני, מבקשת ימימה להציבו שוב ושוב כמטרה לבחינה מאוחרת. הבחינה המאוחרת תבודד שוב ושוב את המחשבה ואת הרגש ואת מידת הערבוב  וההתאמה לתוצריו: הדיבור, הכתיבה, הקריאה והמעשה.  

המבנה ההכרתי אליו שייך החלקיק :

מקשיב(קשב מתוקן)    מבין(תיחום חלקי מהות ועומס)    עונה(דיבור, כתיבה, קריאה, מסביר)

                   

 Case study

 

נכדתי בת השש פתחה את התיק של אשתי והוציאה את הארנק. הרמתי את קולי ושאלתי בנימה כעסנית מה היא עושה ושאסור לפתוח את התיק של סבתא ללא רשות. הילדה בכתה והטיחה בי שאינני סבא טוב. באותו רגע אמרתי לעצמי שנכדתי האחרת לא הייתה נוהגת כך בגלל החינוך שלה. הרחקתי את זה ממני.  

חלף חודש. אשתי מספרת שבבית הדודות שלה היה תמיד כסף על השולחן ואם הילדים רצו כסף היו נוטלים את מידתם כחלק מחינוך לפתיחות. כמו כן ספרה לי שאצלם בבית תמיד היה כסף במגרת המטבח והילדים לא נגעו בו, רק אם צריך היה לשלם לספריה, או לקנות במכולת לבקשתה של האם העובדת, רק אז נטלו כסף מהמגרה.  

רק כאשר התבהרה לי תמונה של ילדוּת אחרת יכולתי להבין את העומס ממנו פעלתי אני בהתייחסותי לנכדה בת השש. מבלי לפרט את תמונות הילדות שלי אני מניח לקורא להבין שלא נהגו בנו כמנהג הדודות של אשתי בילדיהן.  

התיקון – לקחנו את הנכדה ליומיים כיף. המון מגע, המון דיבורים, המון צחוק ושיתוף.

 

 

 



[3] עיקר אחר עיקר מתוך י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם.

[4] על המלחמה בין היצר הטוב והיצר הרע

[5] בין קודש לחול

[6] אני והאחר

[7] מסורת מול מודרנה

[8] יהודי בעידן ההשכלה

[9] אי ההפרדה בין העולמות

[10] המימד האמוני קיים ומתוחם מבלי שיגלוש אל הצד המחקרי כלל. רק ככזה יכול ברדיצ'בסקי להמשיך לעסוק ביהדות וגלדיה הפילולוגיים, הלינגוויסטיים, המיתוסים היהודים והאגדה. בדומה ל

[11] תורת המידות (בתרגומו של יעקב קלצ'קין)

[12] זיגמונד פרויד, התרבות והדת (בתרגומם של קנטור אברם, גוטשאלק יעקב)

[13] Participant observation

[14] דשן, שוקד, מרקס, חזן, גלקמן, רוזנפלד, פלגי ואחרים

[15] למי שאינו מכיר את הספר שנכתב באנגלית ולא תורגם לעברית, עמנואל מרקס משווה אלימות במשרד השיכון מול אלימות במשרד הסעד. במשרד הראשון התפתחה אלימות מבנית כאשר בכל הארץ לא הייתה אלימות במשרדי השיכון, ובמשרד הסעד של מעלות לא התפתחה אלימות כאשר בכל הארץ התפתחה אלימות במשרדי הסעד. מה אם קרה במשרד השיכון במעלות? אלימות מבנית !!! לא חשוב איזו אוכלוסיה ואיזו תרבות מוצא.. כל אוכלוסיה וכל תרבות הייתה נופלת למעגלי האלימות במבנה כזה.

[16] בלחצם של החוקרים הכמותיים (סטטיסטיקה) שונה השם לשיטות מחקר איכותניות

[17] התבהרות כפתרון לבלבול, למיטוט הגבולות, לערבוב..