רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

 

 

 

"זה רק סרט"  

(נכתב בהשראת מאמרו של מורי, אילן הרן, "עבר הווה עתיד")

 

 משפט של אם המבקשת להרגיע את הילד הבוכה והחרד, הנתקף בכי בעת צפייה בסרט ש"מפחיד" אותו. "זה רק סרט" בא לאמר שזאת אינה מציאות כלל. זה לא אמיתי. כבר בגיל די מוקדם מאמצים ילדים את השאלה "זה אמיתי"? כשאלת המשך ל"זה רק סרט". 

 

בשנותי הראשונות צפיתי בסרטים היסטוריים רבי-הוד: בן חור, ספרטקוס, יציאת מצרים, עשרת הדברות ועוד. כבר אז התעצב אצלי הרצון לצור סרט שלי בו אני הגיבור. שנים התלבטתי איזה גיבור אהיה, איך אדבר, כיצד ייראה שיערי וגובהי וקולי ומבטי. איזה סרט "לעשות" האם יהיה זה סרט על משפחה קטנה החיה ביער, משפחה החיה בשכונה כזו המוכרת לי? משפחה החיה בארמונות זהב? אולי משפחת קבצנים המוצאת פרנסתה בשולי החברה? כך שהפלגתי אל מחוזות דמיון הנשענים על תמונות של מציאות מוכרת ורסיסי מראות שנקלטו בי, התעוותו, התפרקו, נבנו מחדש לידי תודעה המתבססת על מה שאינו קיים מחוצה לי.   כך ש"סרטים" כבר היו לי בתוכי די מוקדם. עם יד על הלב יכול כל אחד להישבע שגם בתוכו קיימים "גלילי-צלולויד" רבים המסוגלים לפרנס אולפני קולנוע וטלוויזיה. 

 

ב"זה רק סרט" טמון רעיון של "הנמכת" המציאות "הקולנועית" לעומתה של זו "האמיתית". שוב אציין את אותם סרטים היסטוריים רבי ההוד שנסמכו על ספרי היסטוריה וארכיאולוגיה. כמו אותם חוקרים שהיו נוטלים ממצאים מתקופות היסטוריות ומחברים להם עלילות שונות. זה נוטל מטבע, סרקופג ועצמות-אדם ומחבר להם עלילה הדוקה ומרשימה, אחר נוטל את אותם הממצאים ומחבר להם עלילה שונה לחלוטין. זה מסמן את מקומו של הארמון/המקדש בהר וזה מסמנו במישור וכן הלאה - שונויות ססגוניות על ממצאים דומים. אותם חוקרים מבחינת חיבור זה "עושים סרט" על סמך ממצאים בודדים. 

 

"שדה הדמיון המתפתח" הביא את הקולנוע ליצור "מציאויות" מעוותות לחלוטין. כאשר החל להתברר תפקידן של הנשים במערכי הגיוס של גרמניה הנאצית, הלכו והתרבו תסריטים מזעזעים על מחנות עינויים (סטאלגים) המנוהלים על ידי נשים אכזריות. מנגד התפתחה מציאות קולנועית דוקומנטרית המנסה בבדל-כוחות לראיין נשים נאציות שלא ידעו דבר על זוועות המכונה הנאצית. בסרט האחרון שנעשה רואיינה מזכירתו של גבלס, ברונהילדה פומסל, בת 105, המתעקשת שלא ידעה דבר על "העניין של היהודים". זו אותה מזכירה שהייתה בבונקר בו התאבדו היטלר וגבלס. גם לזיכרון ולשכחה יש מקום עצום מעבר ל"שדה הדמיון המתפתח". גם הזיכרון והשכחה משמשים את אותו שדה עליו יונחו אדני הסרטים הבאים. 

 

גם הקולנוע העתידני העוסק בפיקציות מדעיות, הסתברותיות, מייצר "מציאות פיקטיבית" שאינה קיימת אלא בשדה הדמיון. רבוא השערות נקשרות לעלילה המתבססת על קשרים אנושיים, לכאורה, בין הדמויות שחלקן לא אנושיות כלל. בקולנוע הבדיוני "זה רק סרט" יבוא לידי ביטוי פעמים רבות בעת צפיה משותפת של ילדים עם הוריהם.  

 

אחת מאמות המידה להערכת סרטים טובים היא "הדיוק". הטקסטים אמורים להיות מתאימים לתקופתם, הרגשות מתועלים בהדרגה לידי שיא דרמתי, התלבושות תואמות את רוח התקופה, את הנפשות הפועלות, את כמות האור הנקלטת המצלמה, המוסיקה המתלווה ואינה משתלטת על העלילה, התאמת הדמויות לשחקנים בשר ודם ועוד.  עם ריבוי הסרטים מבוססי העובדות במירוץ לאוסקר, נערך מחקר על מידת דיוקם. "סלמה" על מרטין לותר קינג, למשל, נמצא מדויק ב-100%, אבל "משחק החיקוי" על אלן טיורינג דייק רק בכ-40% 

 

לאלמנט הדיוק כמשתנה המשפיע על איכות הקולנוע מתווספות עדשות נוספות שהולכות ותופסות תאוצה כמימדים חדשים ביצירתה של מציאות קולנועית. הקולנוע הנשי, הקולנוע החרדי, הסרט הזר, הקולנוע האידיאולוגי על גווניו, הקולנוע המשימתי והקולנוע הדוקומנטרי. נדמה כי מכל גווניו זוכה הקולנוע לתחיה רבת הוד דווקא ב"דוקומנטרי" משום "הדיוק" בזמן ובמקום. המצלמה המשוטטת על במת המציאות בזמן המדוייק, הדמויות עצמן משחקות את המשחק, את המציאות, את הסביבה, את הרגשות, העמדות הפנים, המימיקה, הזיעה המטפטפת ואלמנטים משכנעים שאכן אנו צופים במציאות עצמה. 

 

כל תלמיד שנה א בבית ספר לקולנוע יאמר שסרט דוקומנטרי תלוי בגורמים רבים, חלקם סביבתיים, חלקם אובייקטיביים, לא מתוכננים, מתפרצים, מפתיעים, אך החלק העיקרי מצוי במי שמוליד את התוצר הסופי, בסובייקט. השאלות הנשאלות, בחירת זוית המצלמה, בחירת האור, בחירת הפריים, הן בתהליך החקירה, הן בתהליך הצילום, הן בעריכה והן בגיבוש התוצר הסופי. ה"מאפה" הדוקומנטרי אינו שונה כלל מהקולנוע ההיסטורי, האמנותי, הפסיכולוגי, או כל קולנוע אחר הבנוי על "רוח האדם". אמנות הקולנוע היא האמנות שבאה לרגש אותנו בקול, בתמונה ובתנועה. האמן "מציץ" ונפגע. תוצריו הם דיאלקטיקה חסרת זמן ומקום, כאשר תודעתו של הצופה נשבית בקוריו של האמן ואין זה משנה כלל אם השתמש בממצא ארכיאולוגי, או במרואיין מנוער הגבעות, או בדמות מצויירת, או כל דמות אחרת. הדיאלקטיקה של האמן מסנכרנת את רגשות הצופה, מתעלת אותם לזמן  העלילה הקולנועית של הצופה עצמו. הצופה עצמו הופך לחלק מן העלילה, הצופה יכול להזיל דמעה, לצחוק, לכעוס, לפחד, להתענג, לקנא, לאהוב ולשנוא. הצופה בקולנוע המדויק, על כל גווניו, אינו נתקל ב"הפרות" מסוג של הפרזה או החסרה ומאפשר לעלילה לחלחל ולהיספג באיטיות עד לרגעי השיא של העלילה. בתום ההצגה עשוי למצוא הצופה עצמו ממשיך לשבת על מקומו בחינת גמיעה אחרונה, מתיחת הזמן מעבר לעכשווי מעבר לעלילה המוצגת. 

 

גם כאן ל"זה רק סרט". יש מקום. וכבר כתבתי בפסקה השנייה בחיבור זה, שסרטים כבר היו בתוכי מימים ימימה. יסתבר לכל הדיוט שלא חבש את ספסלי בתי הספר לקולנוע שהוא עצמו הקולנוען הכי מוכשר בעולם להפקת סרט אודות עצמו. יסתבר שכל הדיוט יכול להיות המחזאי הטוב ביותר של עצמו, התסריטאי הטוב ביותר, הצלם, איש הסאונד, העורך והמפיץ. הסוד טמון בעכשווי. עליו לחיות את העכשווי. לא לחיות בסרט של אחרים, אלא בסרט של עצמו. לדעת כל פינה של עצמו, כל צליל של עצמו, להבין את עצמו, לחיות בשלום עם עצמו, לפתח עדשות התואמות את יכולותיו, להבין שמדרגה חדשה ניצבת בפניו מרגע לרגע, להאמין, להתכוון, לא לוותר, לתת, לקבל, לדעת בכל רגע את מקומו, לחפש את האור הפנימי, סבלנות, שמחה, התקדשות... ועוד פקדים רבים הניתנים ללמידה, איסוף עצמי של כלים לארגז האישי של הקולנוע העצמי. אני עושה את הסרט של עצמי וזה אינו רק סרט, זה רק אני.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"