רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

האדמור מנדבורנה ושאלת הנצח

 

אחד הנושאים המרתקים במדעי האדם עוסק בהשפעתה של הסביבה על התנהגותו של היחיד, ומנגד הסיבות הגנטיות המשפיעות על התנהגותו. חוקרים הביאו מכאן ומכאן כדי לבסס טענותיהם ונמצאו כולם צודקים בטיעוניהם לאור מחקרי שדה המוכיחים את גרסתו של כל טוען. 

 

אם נצדד בתיאוריות הגנטיות נלמד על נצחיותם של כרומוזומים המתאימים עצמם במהלך ההיסטוריה האנושית (מוטאציות). אם נצדד בתיאוריות הסביבתיות, נלמד בהכרח גם על נצחיותן של סביבות חברתיות ואחרות ועל שינויים החלים בהתנהגות כתוצאה משינויים סביבתיים. אין בלימוד כזה תרומה להבנתו של"הנצח" הבלתי מפוענח.

 

דתות מתמודדות עם שאלת הנצח טוב יותר מאשר מדענים. אמונה תופסת מקום לאחר שנסתתמו העובדות. כל אמונה עוסקת בשאלת הבריאה ומציבה בפנתיאון הדתי את גיבוריה ויוצאי חלציהם כמערכת גניולוגית סדורה שסביבה התפתחו האתוסים והמיתוסים מרכיבי האמונה. [2] 

 

מדעי האדם אשר עסקו בלגיטימציה לשלטונו של האחד על זולתו קשרו כתרים לאותה מערכת גניולוגית אשר הורישה את הכח מאב לבנו, ממלך לנסיך מרב לבנו בכורו.[3]

בחיבור זה קיימת הישענות על טקסט מיוחד אשר נכתב על ידי יעקב ישכר בער רוזנבוים,האדמו"ר מנדבורנא, שהלך לעולמו ב- 1 במרץ 2012. האדמו"ר הותיר לנו צוואה כתובה ממנה נוכל לדלות עיקרים ליחסים בין הדורות מול שאלת הנצח, מן הבריאה ועד אותו סוף חמקמק המצוי בספרי התיאולוגיה תחת השם הלועזי "אסכטולוגיה" (אחרית הימים).

הערה: הערות שלי בסוגריים ובצבע תוך כדי הצגת הטקסט

 

"...פונה אני ומתחנן לפניכם על נפשי  (מאחר והצוואה אינה נכתבת לאחר מוות, אלא בתוך החיים עצמם, בזמן שהנפש עדיין פעילה, שהרי לאחר המוות הנפש אינה פעילה) לעשות מה שבכוחכם ויכולתכם להצילני מרדת שחת ח"ו (החשש הראשוני של הנפש החיה היא מרדת אל שחת, אל הגהנום, חס וחלילה, לאחר שתשיב הרוח את נשמתה לבוראה) ואולי אצליח להיבנות מכם (מי יצליח להיבנות? כמובן שהמת הוא זה שיצליח להיבנות) כמו שכתוב בספר החסידים "מועיל למתים שהחיים מתפללים עליהם, או צדקה שנותנים עליהם וצדקה תציל ממות" (אין אנו יודעים עדיין מדוע מבקש האדמו"ר שהחיים יתפללו על המת,  אך אנו יותר ממרומזים על קשר אמוני בין החיים והמתים) כי לא זכיתי בחיים חיותי לתקן את הנר"ן (כעת מובנת הפניה בראשית הצואה וברורה החלוקה בין הנפש, הרוח והנשמה. לא הושלמה מלאכת התיקון שאיננו יודעים עליה דבר בינתיים) הן בתורה, הן בעבודה והן במעשים טובים (תלמוד תורה היא מצוות הכתר של היהודי ודרכה ימצא עצמו עד איחוד מושלם עם האלוקות, עבודה ומעשים טובים שטרם הושלמו) כראוי לזרעא דאבא זיע"א (כראוי לאותה גניולוגיה מפורסמת של אדמו"רי נדבורנה, בה השתבץ כאדמו"ר השמיני לאדמו"רות המפוארת הזו) כי טרוד הייתי מטרדות היצר (הודאה באנושיותו, בחשקיו, ביצריו) ומטרדות הציבור יומם ולילה כידוע קצת לכולם (בשל תפקידיו המרובים בהאדרת התורה, בבניית מוסדות החצר החסידית, באיסוף כספים וחלוקתם, בייעוץ לגבירי ושועי עולם)

 

...לכן אבקש (לאחר שהבהיר את חטאו, שלא השלים את תיקון הנר"ן) מכם, בני וחתני היקרים, נכדי הנעימים, תלמידי המצויינים, זקני העדה ואברכים חשובים (פונה לכל מי שמאמין באמונה שלמה בשליחותה של הנשמה בעולם העשיה, חובת התיקון) כל אחד בשמו הטוב (ומניין רכשו את השם הטוב, אם לא מההשתייכות אל משפחת האדמו"ר, או ההיספחות לבני עליה אשר בבתי המדרש ובבתי התפילה)יבורך לעולם שכל אחד ישתדל לפי יכולתו להקדיש מזמנו החשוב בלי נדר, עת קבוע מדי יום ביומו (עד כאן שומעי הצואה לא יודעים מה צריך לעשות) ולפעול איזה דבר לטובת נשמתי: איזה שעור קבוע בלי נדר לטובת נשמתי, בגמרא, במשניות, או במוסר, או איזה מעשה צדקה (הנה הפירוט,  התלמוד, הש"ס ושולחן ערוך, מאד דומה להוראת הרבי מחב"ד) ובנוסף לזה יקבל כל אחד על עצמו שלוש תקנות טובות כפי רצונו לטובת נשמתי (לא רק נוסח חסידי קבוע, אלא גם פתיחת מרחב למעשים טובים אחרים כאוות נפשו של המקדש שם האדמו"ר) וכל מי שחשקה נפשו להיטיב עמי ישתדל לטבול כל פעם כולל בערב שבת קודש ובשבת קודש, טבילה לטובת נשמתי (איחוד קהילה דרך בית כנסת, בית מדרש, מקווה טהרה) ולהזכיר בשפה ברורה שהכל הוא לטובת נשמתו של ..."

ממלא מקומי

" בעניין ממלא מקומי לאחר מאה ועשרים (מעבר לקשר עם העבר, מחויב המנהיג לקשור את העתיד לאותה גניולוגיה) ה' יאריך ימינו ושנותינו בטוב ונעימים (אין הכוונה שאני עומד להסתלק בקרוב, אלא רק מכין הקרקע להסתלקותי) כבר ידוע כי כן ההלכה (מביא ציטוט מהלכות כלי מקדש של הרמב"ם) ודעת פוסקים "במקום שיש בו בכור הראוי למלא מקום אבותיו, הוא עדיף על כולם" (וכבר מנסה לקבוע החוק והמנהג לטובת צואה זו, שהרי ידוע היה בבניו המוכשרים ודבר כישוריהם ותאריהם עשוי היה להביא לידי סכסוכים והתפצלויות של החצר החסידית בין בניו, אדמורי נבורנא מאלעד, בני ברק, ירושלים ובית"ר) ברוך השם אשר חנן אותנו בבנים טובים חשובים ... כולם אהובים, כולם ברורים בתורה וביראת ה' טהורה (כאן מדבר על העבר, מה השיגו בניו עד כה) כאן יתן ה' גם להבא וכן יוסיף עליהם ועל בניהם להמשיך ביתר שאת וביתר עוז ויתן להם נחת בקדושה בזה ובבא מהם ובכל יוצאי חלציהם (לאחר שהסדיר את מקומם של כל יוצאי חלציו, בניו ונכדיו וצאצאיו תבוא האמירה המוחצת) אבל הגדול שבכולם הוא: בניבכוריהחשוב,הגאוןהצדיקכתר של תורה, רבי אליעזר זאב, שליט"א. והוא הנבחר, והראוי לקבל את השרביט, וההנהגה, להיות ממלא מקומי, לזכות להמשיךלנהל את עדתנו ביד רמה, בזכות אבותינו הקדושים, זיע"א לתפארת אבות ובנים וה' הטוב יטה עליו חסד ויתן חנו בעיני אלוהים ואדם ויזכה לסייעתא דשמיא גדולה לטוב לו ולכל הנילווים אליו והעומדים על ימינו (לאחר חלוקת התארים הללו קשה לכל מתחרה להעמיד עצמו כמי שראוי לתארים הללו, אבל יותר מכך, מה ערבותה שאכן כדאי לצאן מרעיתו להתאחד תחת הנהגתו של הבן הבכור?) ואני תפילה שהציבור והתלמידים היקרים יקבלו ממנו שפע טוב ברוח וגשם ויהנו מתורתו, בינתו ועצתו לדעת את הדרך אשר ילכו בה בתורה בעבודה בדרכי אבותינו ורבותינו זי"ע.  

הצוואה מפרטת סעיפים הקשורים בצנעת הפרט שאינם ראויים לחיבור זה בחינת הליכת רכיל, ונסתפק רק בפתיחה הנפלאה הקושרת עבר לעתיד. אותה נקודה בה מתקבלות ההחלטות הרות הגורל לגבי יחיד, קבוצה ועם, אותה נקודה חמקמקה בה קדושה מתערבבת בחולין וקשיי העה"ז, היא היא המכניעה תאוות וחשקים, היא היא הנקודה המאדירה את הנשגב מאתנו, היא הנקודה בה הנפש שלנו גואה, נרעשת, דוחה, מקבלת, נפרדת, מאוחדת, היא נקודה בה חלקיה של הנפש פנויים לשינוי[4]לקבל החלטה, לכאן או לכאן, לבחור, להציג עוגנים במציאות ההיסטורית,להרשם בקווי הנצח כמי ששינו, קבעו, זכו, המציאו, הולידו, הנהיגו, חדשו, הפכו והפכו, עם הפנים לעתיד אחר שמקורו ושורשיו בטוב האינסופי, באור, בבריאה.

ומה אני למדתי מצוואתו של האדמו"ר מנדבורנה?

א. שלא הושלם התיקון שלי.

ב. שיש לי מה להוריש ברו"ג (ברוח וגשם).

1.       ג. כמו שהזכרנו וקדשנו ארבע נשמות בחודש אייר[5] (אמי אבי חמי אחייניתי) כן נתפלל לאזכור נשמתנו על ידי בנינו ובני בנינו לעולם.

2.       ד. כדי ש ג' יתגשם יש לעבוד על חיזוק קווי הנצח ביני לבין צאצאי  דרך כיבודה של המסורת/האמונה.