רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

הזמן הרוחני

 

על הזמנים והוראותיהם

 

בהצגת פסקה אחת נאצרו משפטים רבים המסמלים את הזמן הרוחני של היהודי. זאת היא דוגמה "שלדית" בלבד לשם הדגמת השימוש במשפטים אלו וכדי לקרב הדיוטות לתפיסת הזמן היהודי.

 

"משעצם עיניו בין השמשות נפלה עטרת ראשנו.  את השבעה עשינו במחיצת תלמידיו שהיו מספרים שבחו עת השכימו כל בוקר לעבודת הבורא בהנהגתו ועת הקשיבו לדרשותיו כי עת גאולה זו ואין בידינו להחישה, אלא רק בעבודתנו הפנימית נגאל, ועלינו לקיים הנהגות מקדם, לחדש הברית, להגיד אמת ויציב שחרית, ואמת ואמונה ערבית, ולכבד אשת חיל ולהעמיד חופות רבות, ולהוליד לשם פריה ורביה מצוות השם יתברך. ובשעת מנחה היו מצטופפים רבים מדרי העיר לשם חלוקת הכבוד שממנו כל כך נתירא בחייו והיו מביאים סירים וטסים לשם סעודה ודרשה ערב ערב מפי גדולים ובני עליה מישיבות ניכר בעלות שם".

 

משעצם עיניו: ביטוי לזמן מותו של אדם

בין השמשות: בין היום השישי לבין שבת. בין ערביים. בין קודש לחול. לביטוי זה נכרכו אגדות ודרשות רבות המתקשרות למעשה הבריאה.

נפלה עטרת ראשנו: ביטוי לסיומה העצוב של תקופה ומקופלת בו תקווה לטוב.

שבעה: ביטוי במשמעות של זמן-התכנסות בו מבכים את המת ומנחמים את בני המשפחה.

השכמה לעבודת הבורא: זמן להודיה, להנחת תפילין (זמן החלת האחריות האישית) ולברכות.

גאולה: זמן רוחני, זמן ביאת משיח, תכלית העבודה הפנימית וההתפתחות הרוחנית.

לחדש ברית: חידוש הברית של כל עולל יהודי ביומו השמיני – הצטרפות לבריתו של אברהם.

להגיד אמת וגו': להגיד חסדך בבוקר ואמונתך בלילות.

אשת חיל: בזמן קידוש של ערב שבת לפני ברכת הגפן.

זמן חופה: זמן מקודש המקדש את הסובבים.

מנחה: זמן בו ברורה הוראת "נשלמה פרים שפתינו"

פריה ורביה: זמן פוריותה של האשה.

בני עליה: דרגת-זמן מתמשכת של מי שהקדישו עצמם ללימוד תורה.

 

 ברוח התפיסה הקבלית נתפס הזמן כזרם דיאלקטי (סובב ומסובב) של צורות התפתחות ה- "אור אין סוף", שמקורו ב"עצמותו" (מושג קבלי ניטראלי שניתן לטעון אותו על פי אמונת הטוען). מסתבר שהמושגים עליהם דיברו המקובלים לפני 2000 שנה, נמצאים בין התגליות החדשות של המדע המודרני. "האנרגיה" כה עצומה עד כי מעוורת את עיני האדם ויש לצמצמה. השתלשלות האור מ"אור אין סוף" דרך צמצומו, היא היא השיטה בה מתפשט האור בעולם. (באותו אופן, הפנומנולוגים טוענים גם להתפשטות האור בתודעתו של האדם). האדם הוא כלי לקבלת האור (השפע – המשמעות המופשטת של האור/אנרגיה/טוב). אם כלי הוא לקבלת האור, הרי שיש בו את הרצון להשלים את החסר, בחינת הנאה מזיוו, שאחרת אינו מקיים את תכלית הכלי, ומשעה שמתעורר הרצון להנות מזיו האור/טוב, "פותח" הכלי ידיו לקבלתו. מרגע זה ניעור מאור עצמי בכלי, משתקף,  מאור שאינו תלוי באור אין סוף שהסתלק, זה הוא האור/טוב/אנרגיה המכֻוון לקבלה נוספת של אור האין סוף. התפשטות האור והסתלקותו מציינות את יחידות הזמן הרוחני. ההתענגות על האור, ההתענגות ותחושת העילאיות הן לזמן מוגבל, הכלי חייב להתמלא שוב, אך הכלי אינו דומה כלל לכלי הראשוני. ההתעלות הרוחנית (במעמד הר סיני) מענגת אמנם, אך אינה פותרת שום בעיה בעולם המעשה[1]. מכאן נוכל להבין, מדוע לא ניתן להגיע לרמה רוחנית נעלה רק על ידי התבודדות ומדיטציה על פסגת ההר, או על ידי לימוד אינטנסיבי במנזר מרוחק ואקזוטי. ההתעלות הרוחנית האמיתית מגיעה, רק כתוצאה מהתמודדות יומיומית עם חיי השגרה, על כל המשתמע מכך. הרצון להתענג על האור/שפע/אנרגיה/טוב חייב לבוא מכוונת מכַוון, מתוך קושי, מתוך הסתלקות האורות.

 

"מטרת הבריאה להַנות לנבראים יכולה להתממש רק כאשר הנברא ייהנה מהאור בצורה עצמאית. אם הנברא לא ישיג את המטרה (האור) בכוחות עצמו, הוא יישאר לא יותר מאשר בובה על חוט. תקוע במקומו. חסר רצון. בכדי לרצות לקבל את האור, הנברא חייב לדעת למפרע מהו גודל התענוג שישנו באור, איך יידע? אם לא זיכרון המתיקות הקודם, אם לא מעשיו הקודמים, תחושותיו הקודמות, חלומותיו הקודמים. הוא חייב להתמלא באור, להתרוקן ממנו ולהרגיש את הריקנות. רק אז נולדת בו תשוקה אמיתית לאור. בקבלה מתואר התהליך הזה ע"י המשפט "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו". [2]

 

כלי הראוי לתפקידו מדויק באופן מפליא. כל מחוגיו אינם ממהרים ואינם מאטים, אינם נסוגים לאחור ואינם מתעייפים. זכוכית הבדולח מאפשרת לראות גם בימים מאפירים, בחשיכה ובאור סנוורים,  כל עוד נשמה בפיו יתריע על בוא הזמנים תוך שעבוד מוחלט לתכליתו בהגשמת רצונו של "עצמותו" להשפיע מאורו על נבראיו, בהפיכת רצון הבורא לרצון הכלי. זה כלי הפועל על פי "שכל עתיק", או בלשון מורי[3] "שכל עליון".

 

 

 



[1] פרשת משפטים הבאה אחרי המעמד העילאי היא הדרכה בעולם המעשה, בעה"ז. ההתענגות על מה שחלף אינה מביאה לדיוק (הדיוק רק בעכשוי) ומתוך חוסר דיוק נפגמת השמחה. העכשוי כולל את כל הקונטקסט ויש להפיק ממנו את השמחה והעונג דרך הדיוק שבמצוות.

 

[2] מסקנות מתוך: בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, כותב בספרו תלמוד עשר הספירות חלק א' כי "זמן רוחני פירושו מספר מסוים של חידושי שינוי צורות, המסובבים זה מזה, קודם ואח"כ, פירושם סיבה ומסובב".

[3] אילן הרן – מורה לחשיבה הכרתית