רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

 

 

 

 

מימון וימימה – תורה שאינה תורה

רוזמן יחיאל חיליק /  ט באייר תשע"ח

שלמה מימון[1], מענקי הרוח של האלף השני לספירה, שרבים מהפילוסופים של המאה השמונה עשרה חבים לו נתיבים וכיווני חקירה, ואף מודים ליסודות שכונן עבור חיבוריהם, הרצאותיהם, ספריהם ומחקריהם. דוקא הוא, כמו נשתכח משורת בחירי רבניה ואדמוריה של היהדות הכנסייתית על פיצוליה וחצרותיה.

 

"תולדות שלמה מימון", ספרו האוטוביוגרפי של הגאון היהודי, חדור אהבה והערצה לרמב"ם ונדמה כי הוספת השם "מימון" לשמו המקורי הייתה רק כמוץ למפעלותיו בתחום החקירה והלימוד. כפטרונו, משה מנדלסון, נפרשת להם ברלין של המאה השמונה-עשרה על חולייה ומטמוניה. תקופת המעבר מבערות לרכישת דעת בעיר הגרמנית בקרב קומץ יהודים הייתה גם לַתקופה בה הלכו וגברו חרמות היהודים כנגד אחיהם העוסקים בעבודה הזרה, במדעים, ואוצרות-רוח קלאסיים.

 

שלמה מימון מתריע מפני הלימוד המכני. מפניה של שיטה בעלת חוקים שאין-בלתם, כהוראות ארכאיות של הלימוד, שיטת הפלפול ובא שלישי, משל נסגרת והולכת לאבדון האמונה ותחתיה מתגבשת "דרך חיים" מְצֵרָה, סוגרת, חונקת, במידה רבה אף פוגענית, במידה רבה אף מעבירה את תאבי החופש לידי הכנסיה הלותרנית מתוך חוסר ברירה, כמפלט מפני החרם וסילוקם של תאבי הדעת מקהילותיהם.

 

הלימוד בבית המדרש, ההסתופפות בחצרות האדמו"רים והרבנים, מערך השידוכים הנבנה בצל היררכיות כנסייתיות, כל אלה אינם מאפשרים "חקירת אמת" של העוה"ז, שלא לדבר על עולמות מטאפיזיים, או על "חירותה של התודעה". המוטיבים המרכזיים היו בצלה של קהילתיות קרתנית ספרטנית.

 

סיום פרשה, סיום פרק, סיום מסכת, היו רק דרגה, עיטור, קישוט, סמל,  בדומה למי שצבר שנות לימוד אצל בתי המדרש בקוזניץ, במז'יבוז',  לאדי, קיטוב, אומן, רוז'ין, בעלז, סאטמר ואחרים.

 

מספרו של מימון אני מבקש להציג פסקה אחת בשלמותה. פסקה מסברת עין, כיצד ללמוד:

 

"ואני מחליט, כי האיש הקורא בספר אינו יכול להתפּאר, כי הבין את כוָנת המחבר, כל עוד אשר לבו הולך אחרי דברי המחבר, באותו הסדר ובאותם המושגים שחיברם הסופר, כי באופן כזה פּועל רק כוח הזכרון את פּעולתו . רק אז יכול הקורא להתפּאר, כי הבין לרעיון המחבר, אם בתחילה יראו אליו דברי המחבר כמו בעד הערפל, כדברים בלתי מובנים היטב; ועל ידי ההבנה המטושטשה הזאת מתעורר הקורא לחקור בעצמו על הענין המדובר בספר ולהוליד בעצמו את אותן המחשבות שהציע המחבר".

 

ובכן, ניתן לקרוא את הפרק, את הספר, את הַפִּסְקָה מבלי להבין דבר וחצי דבר. גם אם נכתב בשפה ברורה להדיוטות, אין הדבר מעורר לחקירה עצמאית של המשמעות. אך משעה שדברי המחבר משתקפים כמו מבעד ערפל, אינם מובנים, מתעורר הקורא לחקור בעצמו. אם טווח החקירה מוגבל על ידי חוקי כנסייה, אין ספק שיניח את כלי החפירה, מבלי שיכסה הבור שנפער ומבלי שתהא בידו יכולת אחוז בכלי אחר להשלמת המשמעות לאותה עת.

 

בלשונו של מימון: "אני ורבים כמוני אנוסים היינו לבלות את מבחר שנותינו, את השנים בהן מגיעים כוחות האדם לידי עצם חזקתם, בלימוד זה הממית את הרוח, ולהיות ערים לילות תמימים, כדי להכניס משמעות במקום שאין בו כל משמעות, לגלות בחריפות סתירות במקום שלא נמצאו שום סתירות ולישב בחידוד השכל סתירות בולטות, לרדוף בשלשלת ארוכה של דקדוקים אחרי צללים ולבנות מגדלים באוויר".

 

"מימון" כ"ימימה"[2] מלקטים משמעות למתרחש סביבם באופן דומה, שאינו מפתיע כלל. נדמה כי כל כלי שאינו כבול מתאים לחקירה הזו. מתוך עולם החי, הצומח, הדומם, הילדות, המיתוסים, האתוסים, החלומות, הנשמה, הנפש, הרוח, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה וכל מתרחש עצמאי ראוי שישמש עוגן, או פיסת קרקע למעופה של המחשבה.

 

ימימה אביטל, או בשמה המקורי שמחה אוחיון, ראתה כי דרך החקירה אינה מסתיימת בה. היא הבינה כי היכולת שלה לעורר בלב תלמידיה את השאיפה להתעלות ולהתפתחות של התודעה טמונה במשפט המצוטט אצל שלמה מימון כמשפט שנאמר על ידי רבו, המגיד ממזריטש. "דע מה למעלה ממך" - דע שכל הנעשה למעלה בעולמות העליונים, הכול הוא ממך, על ידי עבודת האדם".

 

כדי לדעת מה למעלה ממך, עליך לרצות, לבחור ולעשות דבר מה. הכל ממך, מתוכך, מרוחך, מנפשך, מאמונתך, מתחושותיך, מיראתך, מתלותך, מביטחונך ומחירותך.

 

מימון מצטט את המגיד ממזריץ': כל מנעול יש לו מפתח המכוון לו ופותחו. אבל יש גנבים חזקים היודעים לפתוח בלי מפתח: הם שוברים את המנעול. כך ניתן לפענח כל סוד של העולם על ידי ההשתקעות המיוחדת המכוונת לו. אבל הקדוש ברוך הוא אוהב את הגנב השובר את המנעול. הרי זה האדם השובר את ליבו למען השם".

 

ניתן לפענח כל סוד של העולם על ידי ההשתקעות המיוחדת המכוונת לו. ימימה ומימון מכוונים לעבודה של ממש, לעבודה עם משמעות. שניהם האמינו באמונה שלימה בחירותה של התודעה, אליה משועבדים המדעים, התורות, האמונות, הרגשות וכל המתרחשים סביב. זאת היא חזרה ל"דת טבעית" בלשונו של מימון, בטרם תיהפך לדת פוליטית המסדירה את יחסי הכח באמצעות דיכוי המחשבה.

 

מימון וימימה אינם רואים את בני האדם כגנבים, אלא כמי שמסוגלים לשרטט, לייצר, לעצב, לכייר, לבנות ולצקת  מפתחות לעולמות חסרי פשר ולהטעינם במשמעות מפרה, משמעות הנחוצה להתפתחות שליחותו של כל אדם באשר הוא אדם בן חורין.

 

בדרך חייהם של השניים נדמה כי המעיטו הם עצמם בכבודם, מתוך אמונה ש"כבוד" הוא מושג נקלה[3]. סביב שניהם קיימת הילה של מסתורין, שניהם הותירו אחריהם תלמידים הרבה המבקשים לרכוש כלים ומטען להשבחת החיים.

 



[2] ימימה אביטל – חשיבה הכרתית

[3] המגיד ממזריץ' מצוטט אצל שלמה מימון:  "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"מסכת אבות בידוע שלא ימצא אדם שום תענוג בזה שייתן כבוד לעצמו: מעשה כזה יהיה מגוחך ביותר. ואולם כיוצא בזה מגוחך הוא לתת ערך גדול לכבוד שחולק לנו אדם אחר, שהרי הערך הפנימי שלנו לא יתווסף על ידי כך אף במשהו. לפיכך כוונת המאמר כך היא: יהי כבוד חברך  (הכבוד שחולק לך חברך) חביב עליך כשלך (ככבוד שאתה חולק לעצמך, כלומר נקלה בעיניך כמותו).