רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

הגדה של פסח

 

מבט אנתרופומיינדי על מחזה נטול נשמה

 

חיבור זה נכתב לאור חלקיק שהותירה לנו ימימה במחברותיו של אילן הרן[1]

 

 מעבר לרעיון הנפלא של המחזה המרגש, שנכתב על ידי מי שנכתב ומשמש את האתוס של העם היהודי, נמצאים אנו בפני הפקות שונות בתפוצות ישראל, שהמשותף להן מצוי באותה חוברת הדרכה הנקראת "הגדה". כמובן שקיימות ורסיות שונות שלפסקאותיהן נצטרף הכיתוב: "ויש אומרים", "ויש מוסיפין", "ויש מוזגין", "ויש נוטלין", "ויש פוצחים בפיוט" וכדומה, אך ניתן לסמוך על חוברת ההדרכה שבמרכזה חמש עשרה תחנות, או "מערכות" של המחזה הכתוב, הפתוח לקריאה בפני השחקנים על שלל הרקויזיטים[2] ונפלאות התפאורה המלווה את ההצגה.

המעבר ממחזה להצגה אינו מתוחם, כלומר לא קיימת מובחנות מתי מתחילה ההצגה ומתי מסתיימת. חודשים אחרי ההצגה עוד ניתן לשמוע משפטים כגון: "הסדר אצל פלונית היה קשה עלי, צריך לסחוב כסאות ושולחנות", או "נתנו לבנאדם הלא מתאים לנהל את הסדר", או "הילדים של פלוני לא מחונכים" ומשפטים הנוטלים חיים מנשמתו של המחזה המקורי, בו עלינו לזכור את עובדת "עבדים היינו בארץ מצרים ויוציאנו אדוני אלוהינו ביד חזקה ובזרוע נטויה".

שלל הרקויזיטים ממלא את הבמה עליה אמורים להציג את המחזה. החל במפות הלבנות, בהגדות מהודרות, בגדים חדשים, כלים ייחודיים ונאים, קישוט הבמה, אתנחתאות מאזכרות מוצא עדתי, ארץ מוצא, מוטיבים מוסיקליים שונים, מוטיבים תרבותיים אחרים וכן אסטרטגיות ניהול ההצגה המשתנות מבמה לבמה.

אציג פולילוג (רב שיח) כ- case study  לסתירות הקיימות בין המחזה להצגה. ההוראות במחזה הכתוב הן כדלקמן:

"יקח בידו כוס היין וישפוך לתוך כוס שבורה אחרת, או כלי פלסטיק (שהוכן מבעוד מועד) וכשיאמר דם ואש ותמרות עשן, ישפוך מהכלי שלוש פעמים. וכשיגיע לעשר מכות ישפוך עשר פעמים (לכל מילה פעם אחת) וכשיגיע לדצ"ך עד"ש באח"ב, ישפוך שוב שלוש פעמים (בפעם האחרונה ירוקן כל היין שבכוס). סה"כ שש עשרה פעמים. את היין שבכלי השבור (או הפלסטיק), רצוי לשפוך מחוץ לבית. ואחר כך ישטוף הכוס שממנה מזג את היין. וממלאים אותה שוב ביין."

כאשר מגיעים לקרוא את "דם ואש ותמרות עשן", מתחולל השיח הבא:

 

  • צריך קערית ליין

  • צריך למלא אותה באדמה, כי כתוב שיש לזרוק את היין בחוץ

  • אצלנו בבית לא שמו אדמה

  • אצלנו שמו

  • איך שופכים, ממש שופכים

  • לא, טובלים את האצבע ומזים בקערית

  • אני רואה שכתוב שצריך כוס שבורה או פלסטיק

  • מה אתה צוחק, לא היה פםלטיק במצרים

  • היו פירמידות ולא היה פלסטיק

  • כל החבלים היו מפשתן

  • אמא מה זה ערוב

  • שששש אל תפריעי

 

פולילוג כזה מדגיש את העיסוק בדיוק היתר והוא לא רק נחלת הקטע המוצג בפנינו אלא נחלת כל ההכנות לקראת ההצגה. הקניות המוגזמות, פגישות של המשתתפות בהכנת הסעודה, אחיות, אם ובנותיה, שכנות, קרובים וידידים. עתים מפגשים כאלה מביאים ל"עקות" המתפתחות לאיבה של שנים ארוכות והמפגשים עשויים להיות מתוחים במידת-מה. הניסיון לדקדק בכל הרקויזיטים ובכל הרפליקות מביא את השחקנים לידי ריחוק מעצמם, ריחוק מתחושותיהם, עליהם להספיק[3], להתארגן, לנקות, לבער, לטהר, לקנות, לתפור, לתקן ולהכשיר את הבמה. הבמה הופכת לציר המחשבה. לא המחזה!!! לא הוראתו של המחזה, לא רוחו, לא הסיפור עצמו, לא הגיבורים האמיתיים, לא העם בסבלו, לא מידתו של משה, לא סיר הבשר, לא וישמן ישורון, לא עגל הזהב, לא חטאי העם הזה, לא הברית שנכרתה במעמד הר סיני, לא הכניסה לארץ... המחזה נותר רזה כמו הנפש העוסקת בריקויזיטים המיותרים בבמה העמוסה הזו הקרויה נפש.  עד כדי אין מי שירטיט ואין מי שירעיד. יש להספיק לסיים את ההצגה!! ועוד נמצאנו שואלים זה את זה: "עד היכן הגעתם בהגדה"?????

ניתן עתה להתמודד אחרת ובהעמקה עם אמרת חז"ל: "שלושה דברים מרחיבים את הדעת – אשה נאה, דירה נאה וכלים נאים".  

 



[1] אילן הרן – תלמידה הישיר של הצדקת ימימה אביטל, אשר הותירה את החלקיק הר"מ: "כשהנך מגלה תוך מלאכה את האשליה שבדיוק, מתוך סתירות מפרות הבנה, אשר לא נקלטות, רק בחלקן, שאין להם התקרבותך בפניהם. לךא מתקרב לגילוי הסתירות"

[2] רקויזיטים – אבזרים המשמשים את השחקנים בבמה

[3] להספיק – מילת מפתח בבימוי המחזה להצגה.

 

I'm a paragraph. Click here to add your own text and edit me. I'm a great place for you to tell your story and let your visitors know a little more about you.