רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

 

לבער את החמץ / דיון רוחני/לשוני

 רבים מאתנו, מתוך מסורת בית אבא, תרים אחר שרידי החמץ בערב פסח, על מנת להכשיר את הבית לכבוד החג בו נאסר על העם היהודי לאכול חמץ ונגזרותיו.

 

משום מה אנחנו מקיימים טכס ביעור החמץ כ"שריפתו", אך הנה פרשנות שונה המבוססת על המקרא בלבד.

השורש בער מופיע במקרא כפועל, אך גם כ"שם" וגם כשם תואר: אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת (תהלים צב ז). 

בעלי החיים נחלקים לשלושה, כאשר "בער" הוא יצור הגורם נזק. איש בער הוא כ"בְּעִיר", בהמה שאינה חושבת, רומסת ואוכלת את הכל.

 

 

שם

תיאור

חיה

היא כל יצור שיש בו רוח חיים

בהמה

היא בריה הנתונה לשלטונו של האדם, כמו בָמָה שאפשר לדרוך עליה

בעיר

הוא יצור בַעַר, הפועל מבלי לחשוב, על-פי היצרים הטבעיים שלו, ולפיכך גם גורם נזק ע"י רמיסה או אכילה

בראשית מה' יז:  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אֱמֹר אֶל־אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת־בְּעִירְכֶם וּלְכוּ־בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן

 

 

 

 

במקרא מתייחד שם המקור/הפעולה "לבער" לפריטים הבאים, או לאישים הבאים, או לדבר שאיננו יודעים מה הוא על פי דעת רבים מן המפרשים והוא מופיע תחת המילה "קדש":*

וְיֶתֶר הַקָּדֵשׁ אֲשֶׁר נִשְׁאַר בִּימֵי אָסָא אָבִיו בִּעֵר מִן הָאָרֶץ. מלכים א כב מז 


וְגַם אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל-הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל-הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית יְהוָה [פרק כג' פסוק כד']

לבער/לתחם

הפעולה הרוחנית הנקראת בפינו "לתחם", מבלי שאף לא אחד מאתנו מסוגל להציג הוראות הפעלה לתיחום עומסים, מתאימה לי ביותר להבנה גם אם אשתמש במושג "לבער" לא במובן של לשרוף, אלא במובן של להרחיק ממני ו/או לגדר, לשלוט, להפיס, לעמעם, להכיר, להבין. שהרי החמץ/העומס לנצח יהיה חלק מההיסטוריה שלי, מהארכיאולוגיה של הנפש, מאתרי הזיכרון והשכחה, ממעבה ההדחקה וכל מושג פסיכולוגיסטי אחר המשייך את "הקדש" למרחבי הנפש שלי העשויים להזדהם בגינו.

 

 

1.  קדש מתורגם בשפות אחרות כ"מופקרות" וכולל יחסים הומוסקסואליים, ניאוף, אורגיות מיניות, שהיוו חלק מממלכת שלמה שנשא נשים רבות שהביאו את כל הפיגולים הללו אל ארמונות המלוכה כולל לבית המקדש. יש תרגומים המכנים התנהגות זאת בשם "סדומיזם" על שם ההתנהגות בסדום החוטאת.