רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

 

תיחום, הפרדה ומחיצה

 

שלושה מושגים משיקים זה לזה ומייצרים לכאורה משמעות משותפת אך לא היא. תחילה יש להכיר בשונותם של התחומים, לאחר מכן להפריד ביניהם ולבסוף להקים גדר/מחיצה בה מתבהרים הגבולות והתחומים. בעולם החומר אנחנו מדברים על תרכובות הניתנות להפרדה בין היסודות. תחילה מזהים את היסודות רק לאחר מכן מתחיל תהליך ההפרדה, וכדי לשמר את ההפרדה מקימים גבולות לחסום את ההתערבבות החוזרת.

 

המושגים בחשיבה ההכרתית

 

תיחום: תיחום עומסים הוא העיסוק של הלומד בזיהוי תדר ישן ופעיל המבקש לעטות על עצמו מלבושים חדשים (מתרחש חדש) הנקלטים כעומס חדש המערער את מהותו של הלומד ושיש למצוא לו הבנה פשוטה, הבנה יישומית הבנה במדרגתו של המבין. ממקומו של המבין יתחיל תיחומו של העומס. (התנאי הראשוני: זיהוי מקומי שלי... זאת היא הראשית, ראשית הלמידה)

 

הפרדה: בין עיקר לטפל, בין מיותר למהות, בין מהות לעומס, בין צדק לאמת, מניעת ההתערבבות עם העומס. ברגע שההכרה מקבלת את ההפרדה מתוך עמדת רוחק ניתן לחזק את המהות.

 

מחיצה: חסימת האור. חסימת הלב. חסימת המבט. הקמת מחיצה היא החלטה אישית של הלומד המבקש למנוע מעצמו כשלון, קושי, פחד ונסיגה מתכלית חייו. להלן סיפור מכונן שמצאתי ב"אור הגנוז" של מרטין בובר.

 

הבעל שם טוב מתאר בסיפור יפהפה החמצה של רגע גדול ושל השלכותיו הטובות האפשריות, שנובעת מפחד.

שאל הבעל שם טוב את תלמידו, רבי מאיר מרגליות: "מאירל, זוכר אתה את השבת, כשהתחלת ללמוד חומש – החדר הגדול של בית אביך היה מלא אורחים, העמידו אותך על שולחן ואתה דרשת את דרשתך?". אמר רבי מאיר: "ודאי זוכר אני. פתאום נכנסה אמי וחטפה אותי מן השולחן באמצע הדרשה. מיד נתמלא אבי רוגז, ואמי הראתה על אדם לבוש פרווה של איכרים, שעמד על יד הדלת והביט בי. מיד הבינו הכל שהיא חוששת לעין הרע. ובעוד היא מראה כלפי הדלת, נעלם האיש".

"אני האיש", אמר הבעל שם טוב. "בשעות כאלה יכול המבט לזרוע אור גדול בתוך הנשמה. אבל פחד הבריות מקים מחיצות בפני האור".

(מתוך "אור הגנוז", מאת מרטין בובר)

 

 

 

אמו של מאיר'ל חטפה את בנה באמצע הדרשה מתוך פחד מ"עין הרע" ויצרה מחיצה בין הנשמה לבין המבט הטוב. סיפורי החסידים משובצים בהחמצות כאלו בהן ברגע האחרון מתחמקת ההצלחה בשל פחד, גאווה, גבהות לב, עיוורון חלקי, העדר אמונה ועוד.

 

תכונות אלו אינן אלא חלק ממלכודות בדרך להתפתחות ולהגשמת המהות, תכלית החיים. אנסה להציג חמש מלכודות כאלו הגורמות להעמדתה של מחיצה המונעת את ההתפתחות.

 

מלכודת ה"מי אני בכלל"

 

האמונה שלא רבים מסוגלים להגיע להארה ולהבנה, מרפה את הרצון להתפתח. ביטויים כמו "רק מתי מעט", "רק תלמידי חכמים", "רק מי שמשקיע את כולו" ומשפטים המבטלים את הרצון להתקדם ולהתפתח מתוך תחושת נחיתות.

 

מלכודת ה"אני כבר מצאתי"

 

האמונה שמצאתי מזור, שמצאתי מנוחה, שמצאתי את התורה שמנחה אותי, את העקרונות, את הערכים ו"אל תבלבלו לי את המוח". מניעתה של תורה חדשה, או מניעת קבלת עובדות חדשות, בעצימת העיניים מתקיימת מחיצה המונעת ראייה ופגישה עם מתרחשים חדשים.

 

מלכודת ה"מה לי ולזה"

 

האמונה שאינני קשור למתרחשים, האמונה שאני שונה מהמתרחשים, אינני קשור לזה, "זה לא שלי", אמונה כזו תורמת להעמדת מחיצה ביני לבין המתרחשים.

 

מלכודת ה"מה אני מרוויח מזה"

 

תכנון מסלול קשיח להתפתחות הגורם להתעלמות מכל מה שיפריע להתפתחות המתוכננת. ביטול כל מה שלא תורם למסלול ההתפתחות, לאותה שורת לבנים שכבר בניתי, לאותו ספר שכבר התחלתי לדון בו, המחיצות שמקימים אינם מאפשרים למתרחשים אקראיים להיראות ולהתגלות.

 

מלכודת ה"לא רוצה לסבול"

 

אני בדרך אל האושר, מעדיף לא לראות ולחוות קשיים, בכל נתיב שאלך אחפש את האושר ולא את הקושי. לא רואה סימנים למשברים ההולכים ומתרגשים עלי, לא רואה מתרחשים חדשים.

 

לאחרונה היינו עדים לסצינה בה יונתן רזאל, המלחין והזמר, הצמיד לעיניו סרט דביק (מסקינג-טייפ), לחצוץ בין עיניו לבין הנשים המחוללות לפניו. זאת היא מחיצה מלאכותית בה נמנעה מהזמר התרחשות שעשויה הייתה להביא אותו לגעש רוחני/נפשי/מיני/אנושי/חברתי/תודעתי, אך מתוך מלכודת ה"מה אני מרוויח מזה", מתוך תכנון מוקפד של חיים דתיים ומסורת נוקשה, העדיף לחצוץ בינו לבין המחוללות.