רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

רחמים

 

 

 

תדר הרחמים

מלאכה 65

 

בחלק רשום: "תקופה של בכי ותפילות להצלה מהגזירות והנה היו עליהם רחמים והם חזרו כעם חופשי".

  • מה פירוש המילה רחמים

  • מה פירוש עם חופשי בנפש האישית

  • לנסח הבנה אישית לחיזוק החיבור הפנימי עם האור הפנימי אל מול ההתנגדות של החושך שבא מעומס.

"היו עליהם רחמים"? כיצד היו עליהם רחמים? מי שם עליהם? מי הניח? נראה כי נצטרך לוותר על שם המקור/שם פעולה "לרחם" ולעסוק רק במושג המופשט "רחמים", אפילו לא בנגזרותיו האחרות כמו רחום ורחמן, אלא רק בתדר עצמו המהדהד בנו ומשפיע על כל מימד ממימדי הנפש.

אם לדמות את הרחמים כתדר פנימי המופעל כמפגש עם תדר חיצוני, סביר שבעת צרה יצפה היהודי לרטט הזה מתוך האמונה החזקה בהשגחה העליונה כמשפעת על מהלך הדברים בחינת "הכל נתון", ומאידך אותה אמונה, מחייבת את היהודי לטרחה, רטט הרחמים צריך לנבוע גם מתוכו, מתוך אמונה שאכן מהלך הדברים ישתנה לטובתו בחינת "והרשות נתונה", היהודי מרבה בתפילה, בבכי, בזעקה, לא מתוך חרדה, אלא מתוך הרצון להחיש את העזרה האלוקית בחיזוק תדר הרחמים. אם כך נדמה התדר הזה כמנגנון גירוש העוולה, הצרה, האפילה, הגזירות והקשיים של היהודי בעולם הגשמי החומרי.

ארבע פעמים בלבד מופיעה המילה רחמים במקרא.

א.

בראשית מ"ג יד' יתן רחמים

וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת-אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת-בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי.

הביטחון המוחלט של יעקב "ברחמיו" של האיש אשר אסר את בנימין ושמעון.

 

ב.

דברים י"ג יח' נתן רחמים

וְלֹא-יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן-הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהֹוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן-לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ

למרות העבודה הזרה של אנשי העיר הנדחת, האלוהים נותן רחמים לעם לאחר שבצעו את הוראותיו.

ג.

ישעיהו מ"ז ו' שם רחמים

קָצַפְתִּי עַל-עַמִּי חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי וָאֶתְּנֵם בְּיָדֵךְ לֹא-שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים עַל-זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד

אלוהים נותן בידי נבוכדנצאר את נחלת ישראל, אך נבוכדנצאר "לא שם" רחמים והכביד עולו גם על הזקנים. לכן ייענש. לנבוכדנצאר אין בכלל תדר פנימי של רחמים, כל שאינו יכול להתחבר אל מי שציווה עליו לכבוש את הארץ ולחלל את נחלת העם.

ד.

ירמיהו מ"ב יב' אתן רחמים

וְאֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים וְרִחַם אֶתְכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם

רק בפעם הרביעית הרחמים משיבים את העם לנחלת אבותיו

לפחות מההשוואה הזו אנו למדים ששלוש פעמים נתן אלוהים רחמים (בידי עמו) ופעם אחת בישעיהו אין שימוש ב"נתן רחמים", זה תדר שאינו מוזכר באותה משמעות לגבי נבוכדנצאר. כאשר המלך הבבלי מקבל לידיו את חילול נחלת ישראל ואף מחלל את המקדש בצו האלוקים, הוא מתאנה גם לזקנים חסרי הכח ואינו "שם" להם רחמים.

"הנתינה" של הרחמים שייכת למרחב ה"טוב", למרחב ה"אור", זאת היא מהותו של היהודי. עליו לדעת לקבל את התדר, עליו להיות מסכים לקבל, ראוי לקבל, מסוגל להאמין בתדר הזה. עליו לשבח, לרומם, לפאר, את רחמיו של בעל הרחמים, אב הרחמים ולהתכוון התכוונות מלאה בתפילתו לרווח והצלה.