רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

 

דרשה לפורים –  קבלת הפרה של היחיד והעם / רוזמן יחיאל חיליק

 

 משפט חבוי, כמעט שאין דנים בו בלימודי המקרא, עוסק בצו אלוקי שהוטל על מלך פרס-מדי, כורש. המשפט מופיע בספר עזרא, כבר בפסוקים הראשונים: "כל ממלכות הארץ נתן לי אלוהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים. מי בכם מכל עמו יהי ה' אלוהיו עמו ויעל לירושלים".

הצהרת כורש הייתה הסימן לחלק מבני העם היהודי לשוב לארץ. הם עלו תחת הנהגת "עזרא ונחמיה" – במספר סבבי עליה, שבהם גם הקימו את בית המקדש השני. המונח "שיבת ציון" מופיע במקרא בפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ"ו).

 

היינו כחולמים

 

בחלום מגעת מחשבת האדם עד לרקיעי מעלה ואף לתהומות-ים. בחלומו של האדם תופענה תמונות וסצינות ססגוניות, חלקן מתוך סביבתו של החולם, אך גם מתוך שדה הדמיון עשויות להירקם עלילות עסיסיות מבדחות, מפחידות, מאדירות ואף נבואיות במידה מסוימת. בחלימה לא קיימת טרחה יזומה של האדם החולם. הוא אינו מחליט לחלום, הוא אינו בוחר לחלום. פשוט חולם. רדום. ישן.

 

יהודי שושן החולמים

 

70 שנה לאחר שיבת ציון ולמרות הצו האלוקי שהוטל על כורש, השתהו יהודים רבים ולא עלו לארצם. באותם ימים הבחירה בגולת-פרס הייתה קלה והצביעה על חוסר הרצון לוותר על נוחיותם של היהודים, אשר המשיכו לחלום על "חיים גשמיים, חומריים", שאפיינו את אורח חייהם. צריך היה להיות "יותר ממשוגע" כדי לבחור בציון כארץ מגורים.

 

יהודי אמריקה

 

כ- 6 מליון יהודים חיים באמריקה ההולכת ועוטה על עצמה סמלים ישנים חדשים של שנאת יהודים, אנטישמיות ושנאת זרים. החלום להיות "אמריקאי" אינו ישים כלל ליהודי. כל הסמלים הנוצריים המשובצים בתרבות האמריקאית מחייבים את היהודי להשתנות בעל כרחו. למרות שיבת ציון והקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל, למרות שגם עתה חלפו 70 שנה של קוממיות, ממשיכים יהודי אמריקה לחלום על סיר בשר, על בית רחב מימדים, על מכוניות מפוארות, על כיבוש משרות נחשקות, בה בשעה שהאש מלחכת את שולי חליפותיהם ולא ירחק הזמן שבו העם היהודי יצטרך לזעוק לעזרה והצלה מידי אלו שירצו לאבד, לגרש, להרוס, לכלות, למחות זכר יהודים מעל פני הארץ.

 

מה יש ביהודים שמביא עליהם גזירות שמד?

 

היסטוריית אלפי השנים לקיומו של העם היהודי מלמדת על תופעה שאינה נתפסת בשכל הישר. חסר היגיון. למה שעם יהא כה שנוא? אין זה משנה אם יהיו אלה יהודי עיראק, סוריה, גרמניה, פולין, רוסיה, פרס, ארגנטינה, אנגליה, צרפת, או כל מקום אחר על פני הגלובוס.

 

מה הוא מקור הקנאה? מקור הדחיה והשנאה?

 

אם שאלה זו אינה קשורה בשכל ישר, אולי נחפש לה תשובה במקומות אחרים. תורת הקבלה יודעת למשל שאחת המכשלות היא אותה התנהגות עמל"ק (על מנת לקבל) והתעלמות מצווי הנתינה, הצדקה והתרומה. יהודים בעיראק מתעשרים ועוסקים במקצועות יוקרתיים, היינו הך לגבי גרמניה של סוף המאה התשע עשרה, היינו הך במאה החמש עשרה בפורטוגל וספרד, כמו כל באימפריה העותומאנית ובכל פינה על כדור הארץ.

 

לתשובה מעין זו יש היגיון במידה ומאמינים שייעודו של עם אכן בנתינה. בתשובה כזו יש מימד אמוני העשוי לשמש במה לתיקון הפרטי של האדם היחיד. אין אפשרות לארגן עם כיחידת נתינה.

 

סמלים דתיים לארגון עם כיחידת נתינה

 

מגילת פורים מלמדת על סמל דתי מיוחד במינו:

 

משלוח מנות היא אחת מן המצוות הנוהגות בפורים. על פי מצווה זו, על כל אדם לשלוח בפורים לרעהו מנות מזון, לפחות שתי מנות, לאדם אחד לפחות. מטרתה של המצווה, היא ריבוי האחווה והרעות בעם ישראל בחג, וכן סיפוק צורכי מזון לעניים על מנת שיוכלו לערוך את סעודת פורים.

 

במקומות רבים בעולם השתרשה נתינה ממוסדת זו גם כחלק אינטגרלי ביחסיהם של יהודים עם שכניהם הלא יהודים. מצווה זו שהייתה לסמל יהודי לא עמדה בפני עצמה ולוותה במצוות נוספות של צדקה, מעשרות, תרומה במשך כל השנה. המלחמה נגד העמל"ק הפנימי באמצעות סמלים דתיים מאבדת מערכה בתהליכי החילון של העם היהודי. ומשעה שמתרחק הוא מקיום מצוות נקלע למרוץ עמל"קי על מנת לְמַשְׁמֵע את קיומו על פני אדמות.

 

עמל"ק כסטיה ממהות

 

בכל מימד ממימדי הנפש של היחיד קיימת אותה סטיה, בה הרצון לקבל גדול לאין שיעור מהרצון לתת.

 

דוגמה

 

אדגים זאת באמצעות מקרה אישי. בימים שלימדתי באוניברסיטה את המבוא לאנתרופולוגיה ואת הקורס בשיטות מחקר איכותניות, התחברתי לאדם שכתב ספר בנושא קרוב אלי ועמד לפרסם ספר שני. אדם זה בקש שיכירו בספריו ומאמריו כבסיס ללימודי דוקטוראט במסלול ישיר. בשיחה עם הועדה לתואר שלישי הוא התבקש ליטול כמה קורסים (לימים לא איפשרו לו מסלול ישיר) ובין היתר הוא בחר בקורס שלי. אני הייתי האיש שאחראי גם להעניק לו ציון לאחר שיכתוב עבודה בשיטות מחקר. מה שהתגלה לי היה מדהים. לאדם הזה היה זיכרון נהדר, אך יכולת אפסית בחיבור עובדות לידי תיאוריה. מתוך אי ההצלחה הזו לייצר עבודה בשיטות מחקר פנה אלי לעזרה. עזרתי לו. גם הענקתי לו את הציון. לימים התחברנו והיינו לצמד שנפגש כל יום. בשנת 1991 נפרדו דרכנו. חמש שנים לפני כן כתבתי את "תה לימון ונענע" ומסרתי אותו להגהה לחבר היקר שלי. כתב ידו היה על גבי העותק שהחזיר לי. את אותו עותק שיכפלתי בעשרה עותקים כדי להעבירו לעיון להוצאות הספרים. בשלב מסוים גנזתי את הספר. לא רציתי להיזכר בהיסטוריה כמי ששוחט פרות קדושות בחברה הישראלית. בשנת 2003 גילית שחברי פרסם את הספר תחת השם "קפה עם נענע" ואף הוסיף לו פרטים מוכמנים שרק הוא ידע עלי מתוקף החברות וכמו כן הוסיף פרטים הזויים שמעמידים את חרותי בסכנה. תבעתי אותו בבית המשפט. תוך כדי המשפט התקשרו אלי ממוסד מסוים וספרו לי שחברי גנב מהם את כל החומר לספרים שכתב. כמו כן התקשר אדם נוסף שסיפר לי על ספר שחברי גנב ממנו. על אחד הספרים אף קבל פרס ממשרד ראש הממשלה, קבל תפקיד בכיר במשרד הביטחון, התחתן/התגרש. פסק הדין היה תשלום 120,000 ₪ בגין "לקיחה/תפיסה/עמלק".

 

במשפט עלו שקרים רבים וצפו כקביים לתמיכה בהפרה החמורה של אדם זה. הבעיה הגדולה ביותר במשפט זה שהתנהל בסופו של דבר על ידי בורר מוכשר, הייתה באי-הודאה של "הלקחן" שאכן טעה בשיקול דעת. חברי לא היה מסוגל לקבל עצמו כמפר. הסופר הדגול, זוכה פרסים, מצוי בסיליבוס של תלמידי מזה"ת, תלמידי סוציולוגיה ישראלית ועוד, לא היה מסוגל לבטא את המילים "טעיתי", "סליחה", "שגיתי".

 

הפרסונה החברתית הכוזבת

 

מאותה שעה בה נכנע האדם לעמל"ק שבו הוא מציג עצמו בדמות ההולכת ונבנית. תוך תהליך בניית הדמות, נדחית ממנו מהותו. תכלית חייו זקוקה לתימוכים רבים. בחירתו אינה מדויקת, תלויית אירועים וסביבה, הפרסונה הכוזבת מיצרת מעגל קסמים שאין מוצא שכלי ממנו, אלא בהחלטה מתוך מימד נפשי רגשי, תחושתי, אמוני, אנרגטי, או כל מימד אחר שאינו עבד לאותה שכלתנות שהצמיחה מתוכה את ההפרה. ליהודי מותר בחג הפורים להציג פרסונה חברתית כוזבת, אך מתוך שמחה, מתוך עד לא ידע,

 

קבלת עצמך כמפר

 

ליהודי קיימים סמלים לקבל עצמו כמפר: מונחים לפניו "הוידוי הגדול" ו"הוידוי הקטן" ו"הוידוי בציבור" – טקסטים עתיקים שנכתבו על ידי תנאים ואמוראים. אך אלו הם טקסטים שבאים לאחר ההפרה, לאחר החטא. זה אינו דומה כלל לקבלת עצמך כמפר ביומיום. אותו כלי עצום של קבלת המתרחש כמות שהוא כשלב הכרחי לפתיחת חסימות והתחברות לרצון מהותי, כשלב-סף  מהותי בהצגת פרסונה חברתית "מקובלת", שלב הכרחי לזרם של נתינה, שלב נחוץ לדחיית העמל"ק שבאדם, שלב נכון למימוש התכלית האישית, לתפילה זכה, לטוהר מידות ולשמחה ודיוק.

 

I'm a paragraph. Click here to add your own text and edit me. I'm a great place for you to tell your story and let your visitors know a little more about you.