רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

 

המזון הזה שאנו אוכלים/ על ארוחות בוקר וז"ללנות  / רוזמן יחיאל חיליק  

משפחת פורטנוי

 

מעניין מאד ואף פיקנטי לנהל דיון אודות המזון שאנו אוכלים, מרכיביו, ריחו, טעמו, צורת ההגשה, פרטי השולחן הערוך וכל המתלווה לטכסיות, אם בכלל קיימת טכסיות. כל אימת שהיינו מתארחים בביתו של הזוג פורטנוי (שם בדוי) נדמה היה שארוחת הבוקר הלונדונית מתנהלת על מי מנוחות. טוסטים על השולחן, גבינות שמנות, דגים, ביצים, מעט סלט וקפה. למר פורטנוי שורה ארוכה של מחלות החל מסוכרת וכלה בטרשת עורקים. אך הגבינות השמנות, הדגים המעושנים והביצים אינם גורמים נזק לתחזוקת הגוף שלו משום הסיבה הפשוטה, לפי טענתו, "אני אוכל מעט מאד מגבינה טעימה במקום לאכול הרבה מגבינה תפלה". אכן, אם נבחן את הטענה, הרי ששכבה דקה של גבינת 40% טעימה יותר מפרוסה שמרוחה עליה בנדיבות גבינת 5%. אם כך "טעם" הוא פרמטר מרכזי בבחירת המזונות.

 

מבלי שים לב, אין אנו מדברים כלל על "טעם" אוניברסאלי, אלא על טעם סובייקטיבי במובהק. מה ש"טעים" לאחד עשוי להיות "מגעיל" בעיני זולתו. הראיה לכך הם הביקורים הראשונים שלי בסין. מה שנחשב בעיני הסיני למזון מלכים, בעיני יהא בעיני כבלתי ראוי לאכילה. כך שבחירת "טעם" עשויה להיות "נרכשת" ולא מוּלדת. בחירת "טעם" עשויה להיות תולדה של "תרבות" ולאו דווקא בהתאמה לסובייקט זה או אחר, בחינת כל הסינים אוכלים מרק בשר בבוקר.

 

אם נחזור לדוגמה של משפחת פורטנוי, נלמד על הקצאת "זמן" לאכילה. הקצאת "מקום" ייחודי, בחירת המשתתפים בטכס האכילה ועוד. ארוחת הבוקר במשפחת פורטנוי היא טכס עליו אמונה הגברת פורטנוי המתעוררת מוקדם, יורדת אל הקומה הראשונה לשפות קפה, הריח ממלא את חלל הבית, הגברת יוצאת אל דלת הכניסה ומביאה משם את עיתוני הבוקר המושלכים דרך פתח מיוחד, מניחה את עיתון הבוקר על השולחן ויחד עם זאת מוציאה מהמקרר את כל המטעמים הר"מ. כאשר יורד מר פורטנוי הם מחליפים מספר מילים. דרך כלל בבית שוהים גם בני משפחה אחרים או אורחים מהארץ, כך שהתמונה דומה מדי יום ביומו, קריאת העיתון, תוך כדי אכילה (מה שלא יהיה בצהרים),  החלפת דעות סביב ידיעה זו או אחרת, שיתוף באינפורמציה כתובה, במיוחד על ידיעות מישראל, או על ישראל.

 

ההקפדה על מרכיבי מזון משובח אינה נחלת משפחות ממעמד הביניים. הגבינות היקרות, הדגים הנדירים, הקוויאר האדום, מיצים טבעיים ועוד, מחירם גבוה מאד. שאלת המחיר כלל לא נדונה במשפחת פורטנוי. בבואנו לדון בבחירת המזון עלינו לקחת את המחיר כפרמטר העשוי להכריע לגבי המזון המועדף.

 

היכן מלקטים את כל המטעמים הללו? ובכן, זה תפקידו של מר פורטנוי המשקיע בכך כמה שעות בשבוע בשוקי הדגים והבשר, בשוקי הירקות והפירות, המעדניות והקונדיטוריות בלונדון ובסביבתה. השקעה זו נראית למתבונן הזר סוג של סטייה, או שיגעון, שלא לדבר על רכישת משקאות אלכוהוליים: יינות, ליקרים, בירות מיוחדות, בקבוקי שמפניה המוזמנים ישירות מצרפת כל מיני "הפתעות" הממלאות את מקרר היין של המשפחה. לדבריו של מר פורטנוי, הוא שותה מעט מאד.

 

משך זמן הארוחה בבית פורטנוי אינו קשור לסדר זמנים חיצוני. ככזה הוא עשוי להימשך שעה ארוכה ואינו דומה כלל למִשְׁכֵי-זמן המוכרים ממשפחות של מעמד הביניים, כל המסיחים נדחקים מחוץ למסגרת הזמן הטכסית. ויש לזכור שאנחנו מדברים על ארוחת בוקר סטנדרטית, שאינה שונה מכל ארוחת בוקר אחרת בבית פורטנוי.

 

בעשרות הפעמים שהשתתפתי בארוחות הבוקר הללו ישבתי תמיד על אותו כסא, באותה פאת שולחן. גב' פורטנוי התיישבה בכסא הקרוב ביותר למטבח המצוי גֶּרֶם אחד מתחתנו. מר פורטנוי ישוב היה על הכסא הקרוב לדלת הכניסה של חדר האוכל. שני בעלי הבית היו במרחקים הקצרים ביותר אל פעילותם: מר פורטנוי היוצא לעבודה, או/גם יורד מחדר השינה, וגב' פורטנוי המושלת במטבח. קביעות הישיבה מקבעת גם את היחסים בין בני הזוג. מאחר והיא הקרובה אל המטבח, יוצא שכל בקשה של הסועדים תטריח אותה "לקפוץ" להביא פריט שנשכח, תבלין, פותחן, פרטי סכו"ם ועוד. 

סבא זכריה

ארוחת הבוקר בשכונת ממונייה (ע"ש משה בן מיימון) בטבריה כמו חרוטה אצלי בזיכרון כל עוד פעיל הוא. ארוחת הבוקר מתחילה בתפילה שקטה של סבא, בהליכה אל המקלחת לשם נטילת ידיים, בהנחת תפילין, ברחצת הפנים, ביציאתו מחדר השינה אל הסלון, שם כבר חכה לו ספל קפה על השולחן. היה מתיישב בראש השולחן ומניח את ידיו על השולחן, פוכר את אצבעותיו זרת אל זרת עד אגודל לאגודל וחוזר חלילה. סבתא הייתה מגיעה עם קערת פח מלאה במים ועל ידה האחת מגבת מטבח, היה טובל את שתי ידיו בקערה ונוטל ידיו לפני הארוחה, אחר כך היה מייבש את הידיים באמצעות מגבת המטבח. סבתא הייתה מחזירה את הקערה למטבח ושבה כדי לשמוע את ברכת "המוציא".

בכוונה פתחתי בדקדקנות לעמוד על פרטי הטכס המקדים את ארוחת הבוקר, משל חלק בלתי נפרד הימנה. על השולחן לחם מכוסה במפית, סבא בוצע בידיו את מה שנותר מלחם האתמול, מברך מכניס לפיו לאחר שטבל במלח, בוצע גוש נוסף מהלחם הלבן ומגישו לסבתא. על השולחן שתי עגבניות חתוכות, ניכר שהזליפה עליהן טיפות משמן הזית. בצלוחית אחרת שמן זית זעתר ושומשום, בצלוחית אחרת זיתים ירוקים חצויים לאורכם, פטרוזיליה בלימון וקנקן מים. 

משסיים לאכול, הייתה סבתא נוטלת את הכלים מהשולחן עטור השעוונית הפרחונית ומשיבה אותם אל המטבח, אחר כך חוזרת  ומתיישבת לידו. סבא היה מסיים בברכת המזון וסבתא הייתה כמו מקהלה המהדהדת בברכות "הרחמן" בפולטה מדי פעם בפעם "אמן". 

משהיה מסיים את ברכת המזון רק אז היה שותה את הקפה הקר שהונח על השולחן מתחילת הטכס. 

את סיום הטכס חתם בשני צעדים אל הרדיו. כמו בבתי רבים את הרדיו כיסה וילון שניתן היה להסיטו לשני צדדיו. מסובב את הכפתור ברדיו "בן גל", נדלקת המנורה, קול לא נשמע. לאחר כדקה, לאחר ש"התחמם" נשמע קולו של הקריין הקורא את חדשות היום. 

יומי כעצמאי מתחיל

בשנות השמונים, כאשר הייתי כבר בן שלושים ושש, לאחר קריירה עשירה בהוראת ערבית, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, כלכלה ועוד, החלטתי בשל סיבות אקדמיות לקחת פסק זמן מהוראה. רכשתי רכב מסחרי, קניתי מספר רדיו טייפים, רמקולים, אנטנות, אבזרי התקנה, מגברים וטלויזיות לרכב. היום הראשון התחיל ברכישת המוצרים הללו ונסיעה לכפר באקה אל גרביה שם נמכרה כל תכולת הרכב ב- 12,000 ₪. את הפריטים קניתי ב- 7,000 ₪. באותו יום חזרתי לתל אביב ליבואן בשם גרינברג ורכשתי פריטים בכל הסכום שהיה בידי. התקשרתי לבעל חנות בצפת, שהייתי אתו בקשרים והודעתי לו שאני בדרך אליו, שלא יסגור. הגעתי אליו בשמונה בערב. אתו הייתי עד שתים עשרה בלילה. חזרתי הבייתה קרוב ל-02:00 , תוך שבדרך אני נעצר בשווארמה חזן בחיפה, מודע לעובדה שעל הבוקר אני צריך לחזור לגרינברג, קונה שווארמה ולועס בתענוג בל יתואר.

כך החל מסע שנמשך שבע עשרה שנים של סחיטה אכזרית ביותר של כל ערך שהכרתי: ערכי משפחה, חברויות, הורות, כשרות.. משישים לקוחות ל-300 לקוחות, ממחסן של 40 מ"ר בחצר הבית, למחסן בחיפה, לקומה שלימה בחיפה, לרכישת חנות נוספת, לרכישת דירה נוספת, לרכישת בית ישן, לשיפוץ והרחבת הבית וכל זאת תחת סדר זמנים חיצוני לי, סדר זמנים המשבש את מהותי. 

לדבר על ארוחת בוקר היה כמו לדבר על מפגש במאדים. לפגוש את בנותי בבוקר, את אשתי, אחיי, הוריי והורי אשתי, היו אלה משימות בלתי אפשריות לחלוטין. אני זוכר היטב היכן אכלתי בעמידה, או תוך כדי נסיעה, אני זוכר עצמי כמי שדוחה את ארוחת הבוקר לטובת ארוחה דשנה בצהריים... האוכל המהיר נעשה לדידי האוכל הטעים ביותר, הזול ביותר, המתאים ביותר... לאחרונה, בחולפי על פני בתי עסק כאלו המבוססים על האוכל המהיר, אני שואל את עצמי כיצד נפלתי שדוד לריחות השמן השרוף, לצ'יפס הנבול, לקמח הלבן, לסוכר, לאלכוהול ולכל הבורוֹת הקולינאריים שעמדו בדרכי.

לא ייחדתי זמן לארוחת הבוקר, לא ייחדתי מקום, לא ברכתי, לא הודיתי, לא אכלתי כזית, לא פינקתי עצמי במאכלי גורמה (יש להזמין מקום, לקבוע זמן, להמתין עד שייגשו אליך, להמתין עד שהמזון יגיע, מנה ראשונה, מנה שנייה, קינוח), בקיצור ז"ללתי. 

היום. ברוך השם. אני מקפיד על זמן/מקום, על טעם/ריח, על ברכה/והודיה  ויותר מכל אני מקפיד לכבד את זו שהלכה אתי כברת דרך ארוכה בשיגיונותיי ומאוויי. מתענג על ישיבה עם אשתי במסעדה, או בבית, מתענג על קידוש ביום שישי שעה שכל נכדיי סביבי, כולם בכיפות, מאזינים ואוטוטו יודעים את "אדוני רעי לא אחסר..."

  1.  

     

     

 

            

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.