רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

הכנה מדוייקת לקראת שמחה/דיוק/מלכות

 

מלאכה מס 61 - יין ישמח לבב אנוש

 

ח' בשבט התשע"ח

 

 

 

לרשום הבנה אישית על מהות ההכנה לקראת מלכות.

  • לרשום הבנה יישומית אחת שתחזק את היכולת שלי לממש חלק אחד בהכנה.

  •  ליישם מול מתרחש אמיתי ולרשום צפיה.

 

 

 

א.

 

בהמשך לשיעור הקודם בו ברכנו על הגפן ושתינו בהנאה רבה יין מהסדרה האזורית של כרמל, אני מבקש לשוב ולשאול מה הוא הסוד הגדול ביין? מה גורם לנו לעצום עיניים ולהתענג על ריחו, טעמו ומרקמו המשובח של המשקה, שעִתִּים מותיר אותנו עצומי עיניים לְפֶרֶק זמן ארוך בו אנו מנסים להתחבר את הסוד החמקמק שבו.

 

דומה הדבר לאמריקאי המגיע ללונדון בפעם הראשונה ומתוודע לכרי-הדשא המוריקים, עומד משתאה ושואל כיצד מגיעים לרמה כזו של דשאים יפהפיים? "ובכן", יענה לו בן שיחו האנגלי, "אין פשוט מזה, שותלים, מזבלים, משקים, מכסחים, משקים, מכסחים וכן הלאה ...כך עושים במשך שלוש מאות שנים והנה לך דשא יפהפה".

 

דומה הדבר לדרך הפקתו של היין. שותלים ומשקים, בוצרים סוחטים, מיישנים משמרים והנה יין. אך לא היא. לא בדשא המוריק ולא ביין המשובח.

 

השלמות נובעת מהדיוק.

 

מהדיוק בכל פעולה משלב בחירת הקרקע ועד עצימת עיניו של טועם היין. בחירת הייחורים המתאימים, נטיעה במרחקים מדוייקים, בחירת כיוון ההדלייה, טיפול בשריגים, דילול בשלב בוחל, טיפול בשלב החנטה, זינוב, הורדת חלק מהאשכול, הבשלה אחידה, חלונות אור לאשכולות, קביעת מספר אשכולות רצוי לגפן, קביעת כמות מושקית למחזור, זמני השקיה, הורדת שריגים שאינם נושאים אשכולות, ועתים יש להוריד שריגים נושאי אשכולות, יש להשאיר מקסימום של 15 שריגים לגפן, הפרדה בין עלים לאשכולות, התעללות בגפן- פציעה וחיגור, כך שתמונת "פסל" הגפן מכפילה עצמה בכרם. כל גפן דומה לזולתה. בעיני רוחו ראה הכורם את הגפן הסדורה על פי ניסיונו, מסורת אבותיו, מדריכו החקלאי ודמיונו.

 

עבודת הכורם אינה דורשת ממנו לעבוד בכל ימות השנה. אך את מה שיש לו לעשות בכרם הוא חייב לבצע ב"זמנים מדויקים", בטמפרטורה "מתאימה", באור "מתאים", ברוח "מתאימה", לכן כורם צמוד לכרם בכל השנה ובזמנים שאינם מתאימים לטיפול בכרם הוא יכול לבצע עבודות אחרות.

 

לכן, קובעת ההלכה היהודית שאין לגייס כורמים אשר נטעו לראשונה כרם:

 

"וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ".

 

ובמסכת סוטה (פרק ח' משנה ב') מבינים החכמים כי עבודת הכורם מחייבת אותו להיות בקשר קבוע עם הכרם, אך בעתות מלחמה גם יתרום מזמנו לטובת הכלל: "כָּל אֵלּוּ שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי כֹהֵן מֵעֶרְכֵי מִלְחָמָה וְחוֹזְרִין, וּמְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים".

 

הדיוק בעבודת הכרם היא הסוד הגדול של תוצריו. הכורם מגדיל לעשות ופוצע את הגפן, מִתְאַנֶּה לה, ממעט להשקות, "מפיל" חלק גדול מאשכולותיה, מגביל את שריגיה, קוטם את עליה... יותר מכל, בוחר שתדור במקום בו השמש קופחת ביום והלילות קרים ומקפיאים.

 

לעת בציר, טרם עלות השחר, בוצר בידיו ומביא האשכולות לגת. שם יופק העסיס המתוק (בין  24% -27% סוכר) אשר יהפוך כל יחידת סוכר לחצי יחידת אלכוהול וְיִשְׁמֹר בתוכו את כל אשר ליקטו וינקו שורשיה האומללים של הגפן, אותם שורשים שנאלצו לחפש מזון בהעמיקם חֲדֹר אל בטן האדמה לינוק פלאים וסודות שאינם על פני האדמה.

 

בדיוק הזה, האחראי על שמחות רבות, קיימת כבר שמחה משל עצמה המתלווה אל כל פעולה של הכורם והיינן. מבלי לשתות את היין, הוא משמח לבב אנוש מעצם הפקתו, מעצם דריכת הענבים בגת, מעצם בקבוקו, מעצם הדבקת התווית, מעצם הלל שמו, מעצם הנתינה, מעצם הקדשתו לברכה והודייה, מעצם הפיכתו לבן לוויה לְשִׂמְחוֹתֵינוּ, לַמִּלָּה, לַחֻפָּה, לַשַּׁבָּת, לְמוֹעֵד, לְחִדּוּשׁ הַבְּרִית.

 

לא שלוש מאות שנה של הדשא האנגלי, כי אם אלפי שנים של הוראות מדוייקות כיצד לגדל, להפיק, לשמור, לברך, להודות, כל אלה היו ויהיו בראש שמחתנו ונברך "ברוך אתה אדוני אלוהנו מלך העולם בורא פרי הגפן".

 

ב.

 

בבית הכנסת של ילדותי היה נהוג להביא את ראשית הפרי, כדי להודות על "שחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אכילה של פרי ראשית עונה היא חוויה שחקוקה בי וכל אימת שאני טועם מפרי הראשית אני נזכר ברבי ניסים (חכם ניסים) הבוחר ענב אחד מתוך אשכול ענבים ומברך עליו "שחיינו". הענב שנבחר בקפידה מחלקו התחתון של האשכול אמור היה להיות הבשל ביותר והמתוק ביותר, שהרי ידוע שאם בצרו ענבים טרם זמנם לא כל הגרגרים שווים במראם ובטעמם. חלק מתוקים וחלק עשבוניים. ברכת "שהחיינו" על גרגר עשבוני אינה יאה וטומנת בחובה רמזים לעתיד מעורפל ומסוכן, אך יותר מכל אינה יאה לכבודו של "מלך העולם", שהרי אם להרים תרומה או להלל ולברך, יש לבחור בטוב ביותר: בבקר ובצאן המשובחים ביותר, בסולת משובחת, ביין משובח ובאשכול ענבים מתוקים ויפי-מראה. הדיוק הזה בהבאת "הראשית" לפני מלך העולם לאחר בחירה מדוקדקת יש בו מאותן פעולות המכשירות אותי לרחוץ ידו של רב. שאהיה ראוי לו, שלא אזייף.

 

ג.

 

בתחילת שנות השישים שכרו הממוצע של אבי נע בין 400 לירות ל- 500 בתנאי שיעבוד במשמרות נוספות. יום אחד קורא לי בנו של הקצב, אשר התגורר מאחורי ביתנו. כשהגעתי לביתו פתח בפני קופסת עץ מהודרת והציג בפני את תוכנו. אתרוג העטוף בנייר שברגיל היה משמש לעטיפת פרי-הדר הנשלח לחו"ל,  נייר סגול רך המדיף ריח עז שאינו דומה לשום ריח אחר. יוסי, בן הקצב הנמיך קולו למעין לחישה באומרו לי שהאתרוג עלה מאה לירות. הקצב היה מוכן להוציא כרבע ממשכורתו של אבי על מנת לברך על האתרוג. האתרוג המונח לו בתוך קופסת עץ במרכז הסלון, משל היה מוצג מקודש, מלא הוד, לא נקנה על מנת להתפאר בו ברבים, אלא לשם ברכה בבית.

 

 ד.

 

אני אינני מצוי כלל בשלב הזה!

 

 אך היין, הענבים של חכם ניסים והאתרוג של הקצב עולים וצפים בי, מהדהדים עד כדי מניעים אותי לממש מחשבה ישנה והיא רכישת סט תפילין וטלית, כדי שאוכל (אם ארצה) להשתתף בשמחות שאני מוזמן להן תדיר, אך לא מגיע.

 

התקשרתי לרב טוביה ובקשתי לדעת מחיר. זהו. אני שם.