רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

מלאכה מס' 60 -  א' שבט תשע"ח

מתוך חלק כתוב שהותירה ימימה אביטל בידי תלמידיה (אילן הרן) בחרתי את המשפט העוסק בהשגת מדרגה בעלת התארים הר"מ וניסיתי להטיל עליה אלומה מתוך מקצת הידע שרכשתי ומקצת החוויות בשנתיים האחרונות העוסקות בהגעה אל אותה מדרגה.

 

המשפט שנבחר מתוך החלקיק: (חלקיק עשוי להיות משפט, פיסקה, או רעיון). המשפט נכתב במקור ללא פיסוק וקשה לקריאה בפני הדיוטות. לאחר שאציג את המשפט אכתוב אותו שנית כאשר הוא "מפורק" לחלקיו:  

 

  "המדרגה הזו מאפשרת איזון מתחיל שממנו כבר יש שמחה את החופש שכל כך רוצים אותו להגיע אליו להיות אדם חופשי"

להלן פירוק המשפט: 

 

   "המדרגה הזו מאפשרת:

א. איזון מתחיל שממנו כבר יש שמחה/דיוק

 ב. את החופש

       1. שכל כך רוצים אותו.

       2.להגיע אליו,

        3.להיות אדם חופשי".

תובנה ראשונית של המשפט:

את החופש אני מבין בשלוש הלטיפונדיות[1] שלו: חופש המחשבה, חופש הבחירה, חופש המעשה. עתים אני חושב שאני חופשי לחלוטין במחשבתי, אך מסתבר שאני מכלכל במחשבה גם את הסטיות שלי, את השריטות, את העומסים, את הידע הנכון והשגוי. וכל זה מבלי לגלות את מחשבותיי

בלטיפונדיה השניה אני עלול לשגות ולחשוב שבידי הבחירה להוציא לפועל את מחשבותי. גם כאן אני נתקל במעקשים תרבותיים, מעקשים חברתיים, בני משפחה, אהוביי, שמי הטוב, מסלולי המוביליות ועוד.בפומבי.

בלטיפונדיה השלישית כבר ברור לי שאינני חופשי "לעשות", "לפעול" ועלי להתחשב באין ספור אלמנטים הקשורים בי, באחר ובמה שלא אני ולא האחר.

אם כך,

עלי לחפש את אותה מדרגה באמצעות הכלים שבידי: (וכבר אני מרמז על כלים שונים הקשורים בממדי-הנפש שלי: על דרגתם ומיומנותם בחיפוש אחר תשובות) 

ההתרחשות:

בשיעור האחרון בבית הכנסת קרא הרב את החלק הראשון של מאמר מתוך ליקוטי שיחות העוסק בפרשת בוא. ולאחר מכן הותיר בידי את מלאכת הקריאה של תשעת החלקים הנוספים

מן הרגע הראשון אחזתי בגירסה האומרת שהכבדת לב פרעה באה על מנת לרכך עַם קשה עורף המעדיף את העבדות על פני היציאה לחירות.  למען תדע כי אני השם, בעבור תדע וגו

בשלב מסויים אפילו הצעתי חידוש מעניין, אך נתקלתי בהתנגדות חמורה של אחד התלמידים, עבדקן ירא שמים, בעל חיוך מקסים, שדרך כלל היה מעודד אותי ומשמש לי משענת, אך הפעם הייתה התנגדותו כה עזה, עד כי גרמה לי להשתתק, להרהר, לאבד את הבטחון העצמי, להלך בזהירות בין השורות, לנסות לדייק, אך במקום דיוק רבו המעקשים והמילים הקשות והקיצורים, הארמית, מראי המקום וכו

חשתי כי פלשתי למרחבים אחרים, ללטיפונדיות של ידע, אמונה ויצירה שאינני בקיא בהן, במידה מסויימת כאילו היה בכך לאותת לי ש"גָּאִיתִּי" מתוך חוסר צניעות, עודף יצירתיות, מתוך "מי שׂמּני"? אינני בן חורין לפרש ולהסביר, חסר לי קילומטראז' בנהיגה אל תוך מרחבי הנפש שלי, חשתי בזיעה ההולכת ומבצבצת על מצחי, חשתי בתחושת אי-הנעימות שהתפשטה על פניו של אותו תלמיד חכם

מה קרה

באותו ערב חזרתי הביתה מדוכדך, חשתי שלא הייתי מדוייק ולא שמח (דרך כלל אני שמח ביציאה מכל שיעור גם אם למדתי וגם אם לימדתי). לימוד משמעותו תנועה/זרימה. חשתי שהדרך מלאה חתחתים

נזכרתי בשיעורי הבית. זכרתי שהמשפט הראשון כלל "מצח" וזכרתי הערה של המורה אודות עזות מצח. הרגשתי שהייתה בי עזות פנים, עזות מצח לפרש, להסביר, להורות, כאשר אתי יושבים תלמידים בעלי זקנים ארוכים ולבנים שפרשת בוא נכתשה על ידם במשך שנים ובא אני הינוקא (אמנם קשיש, אך דל באמונה וידע) ומייצר "אמת" שונה

ליצירת "אמת שונה" בתורה יש שם: "מגלה פנים בתורה"יצירה זו אינה חידוש תורני, אלא רעיון זר למסורת, לאמונה ולידע התורני. אי דיוק המחטיא את הלטיפונדיות/המרחבים הפתוחים בפני המאמינים

למגלה פנים בתורה "אין חלק בעולם הבא" (זאת האמונה), או בלשון הזוהר הקדוש  שכל אלו עזי מצח, שאין להם בושה, אין להם חלק בעולם הזה ובעולם הבא

באותו רגע הבנתי את המושג ראשון אינו ראשון ואחרון אינו אחרון, משל אני אוחז באמונה באקראיות ונותן דרור לדרך בה אלך, אפסע, אתקדם. חיזוק האמונה קשור בדבקות. אני דבק במחשבותי, דבק בבחירותי ודבק במעשי. נכון לכרגע, אינני דבק במחשבותי, אינני בוחר את הדרך הנכונה להגשמת המחשבות ואינני פועל כדי ליישם את בחירותי החלקיות. אינני חוזר בתשובה, מה תגיד אשתי, מה יגידו ילדי ונכדי, מה תגיד הסביבה, אין לי בית כנסת, אינני יודע להתפלל, אחליף את חברי, לא אכתוב בשבת, לא אדליק אש, לא אסע... כמה איסורים יחולו עלי, עד כי אני מרגיש שאם אאבד חופש אחד לא אוכל להשיגו במרחבי הפעולה האחרים שאבחר

בשלב הזה אני מודע יותר לצומת בו אני נמצא

כל מסע מתחיל בצעד אחד" (אבל....)

"קל יותר לפתוח מרחב רוחני מאשר לקיים אותו"

כל אלו תחת המבנה ההכרתי של מחשבה דיבור מעשה

 

 


[1] ביחיד latifundium, מלטינית lātus שמשמעו רחב ידיים, מרווח ו- fundus שמשמעו אחוזה

 



[1] מגלה פנים בתורה, מפני שהעיז מצחו וגילה פניו, ולא בוש מדברי תורה.