רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

המחזור הגדול - חשיבה הכרתית

 

ראשית הדרך (העתיד)

רוזמן יחיאל חיליק. חדרה. פרשת וישלח תשע"ח

נניח, רק נניח, שהייתה ניתנת בידי האפשרות לתכנן את חיי מילדותי, דרך בחרותי ועד היום. נניח שהדבר אפשרי. באופן מוחלט מיד תפרוץ השאלה האם אתכנן את חיי בדיוק כמו שהתנהלו עד היום? או שאשקע בשדה הדמיון ואבקש לי חיים אחרים?

מי מאתנו לא עמד בפני מצב שבו הוא מכה על חטא, מצטער, מתלונן, מכפר, נבוך, נעלב, בוש, ירא, בורח, נסוג ומיני התנהגויות המסיגות אותנו לאחור ומותירות את רישומן על פני מפה וירטואלית שהשד יודע היכן היא. יש אומרים שבנפש, יש אומרים בפסיכה, אך לנו לא משנה היכן הדברים נרשמים, אלא מה מן "השיורת" הזו משפיע עלינו היום, על המחשבות שלנו, על הבחירות שלנו, על המעשים והתוצאות.

ומפִּסְקת הפתיחה כבר ניתן להבין שאת "העבר" לא ניתן לתכנן, אך את העתיד חובה לתכנן.

ברגע שאנו מבינים זאת אנו עומדים מול העתיד בנוכחות מלאה, באותו רגע בו נקלטת התובנה שיש לתכנן את העתיד, אנו עומדים על סף העתיד ויש יאמרו שאנחנו פשוט חיים בעתיד, משום שמה שחשבתי, או כתבתי ברגע זה שייך כבר לעבר.

העתיד מתעתע בנו. "המציאות" היא פוטנציאל אינסופי של "קשיים" החל מקימה בבוקר ועד הליכה אל המיטה בשעת ליל מאוחרת. ביהדות נמצאה הנוסחה שבה המאמין מודה לאלוהיו על שהשיב לו נשמתו בחמלה רבה, בערב יברך קריאת שמע על המיטה לעמוד בַּצּיווי (מצווה) החיצוני לו "בשכבך ובקומך".

בין "בשכבך" לבין "בקומך" קיים מרחב חדש המעבד את "העבר" ואף נשען על שדה הדמיון ואפילו על "ידע" טרנסצדנטלי שאינו ברור טיבו.

אך בין "בקומך" ובין "בשכבך" קיים "המחר" אותו ניתן לתכנן: אקום בע"ה, אטול ידיים, אתפלל, אניח תפילין, אצא לעבודה, אחזור לפני מנחה, אתרחץ, אתפלל מנחה ערבית ובא הלילה. זאת המסגרת! מה יוצקים לתוכה קובעת לכאורה "המציאות" היורה את קשייה ללא רחם. "לכאורה"? אכן כן, משום שהיהודי המאמין יוצק אל תוך המציאות את תכלית חייו, את אמונת הייחוד, את חסדו שלו ואת חסד האלוהים, את רחמיו, את גבורתו ואיפוקו, את הסכמת הלב,  את כבוד התורה, את כבודו ואת כבוד משפחתו וזולתו. תפילתו נאמרת לא כעניין טכני שיש לסמן ביומן היומי, אלא בדבקות ובכוונת-אמת, שהדברים יתגשמו, שמכיר הוא בידיעה מוחלטת באפסותו כלפי הבורא, מכיר בבורא כמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

מכאן לתכנון שבוע שלם נמצאה גם "נוסחה" מעניינת. ששת ימות-חולין (ששה "מחרים") קל לתכנן, אך את היום השביעי המציין את סופו של השבוע, מתכנן היהודי על פי סופם של ימי הבריאה והיצירה, ומבחינתו סוף שבוע העבודה. "בשבת הבאה אנחנו עושים שבת אצל הבן, שבת לאחר מכן אצל הבת". עושים-שבת הוא ביטוי ערטילאי שאליו יוצק המאמין ביתר שאת את תכלית חייו, הרחק מעבודה, דווקא במנוחה, כשהראש פנוי לעסוק בדברים "אחרים" שאינם "גשמיים", או "חומריים" מקדיש עצמו היהודי בשאלות הנוגעות למהותו כמי ששייך לעדרו של מי שנוהגו בחן חסד ורחמים, הזן ומפרנס, מביא ישועות לעמו. יש טוענים בצדק רב, שיותר מששמר העדר על השבת שמרה השבת על העדר.

לכאורה התכנון החודשי יותר מסובך וארוך, התרחשויות חיצוניות מכתיבות את אורכו של הזמן המתוכנן.  היהודי מקבל גם כאן נוסחא שאיננה רק טכסית, אלא מהותית ביסודה. היהודי "מתחדש" כל אימת שהירח "נעלם" בשמים. מאותו רגע הירח גדל וגדל עד כי מגיע לאחר ט"ו ימים לְמַלְאוּתוֹ. התחדשות זו מלווה בתפילות כמו "נולד" מחדש ומציין "המשכיות" מוחלטת הניתנת לחיזוי. תפילת ראש חודש היא התפילה האהובה עלי מכל התפילות. ברבות השנים נכתבו תפילות רבות שבמרכזן הכפרה והסליחה לעת ההמלאות מחדש של הלבנה ההולכת ונבנית הולכת ומתתקנת. התיקון הוא מרכז התפילה. תיקון המידות אותן פורש המאמין נכחו על מנת שיתקן הוא עצמו מידה שנראית לו כטעונת שיפור. לחודשים שמות הטעונים אף הם במשמעויות "המדברות" אל המאמין. משנכנס אדר מרבין השמחה, אלול חודש הסליחות ועוד.

התכנון המרתק ביותר נוגע דווקא ב"המחזור הגדול". מבחינה חומרית ניתן לתכנן את השנה הבאה עלינו לטובה: לקנות יומני שנה חדשים, מחברות חדשות ספרים חדשים, פתיחת שנת הלימודים, תוספות שכר שנתיות, החלפת מכונית, ימי הולדת ועוד מיני אזכורים המציינים את המחזור הגדול. הקושי הזה של התכנון השנתי, בחינת תכלית החיים האמורה להתגשם, מתחיל ללא הכנה כבר בתחילת השנה. נדמה כאילו ראשית הדרך בתכנון השנה נמצא דוקא בסופה של השנה הקודמת, בסיכומי השנה, במדידות, בבקשת הסליחה והכפרה, בניסיונות "ליישר קו"  - ולא היא !!

תכלית החיים, עתים נשכחת מן הלב, בשל טרדות היום. שכחה זו של "הימים המסוימים" מסיטה את המאמין. העיסוק בחומר ובדאגות הפרנסה, עמידה בחובות חברתיות תרבותיות, הגררות למחלוקות ומאבקים שאינם משרתים את תכלית החיים, כל אלה פוגמים במסלול ההתפתחות של המאמין אל תכליתו.

יתרה מזאת, תכלית החיים המתוארת במושגי חומר, אינה תכלית החיים הרוחניים. תכלית חיים שכזו הופכת את המאמין למשועבד, חירותו ניטלת ממנו. ריצוי האחר הוא הדלק המניע את תכליתו של העבד, חובותיו גדלים, יומו מתקצר והמלאכה שעליו למלא נעשית גדולה למידותיו.

אם כך הדבר, כדי לשוב אל חירותו, חייב המאמין לטפל במידותיו, עליו לשפרן, לעדכנן, להשביחן, להרחיבן ולשלוט בהן, להתאימן לתכלית חייו.

ליהודי המאמין קיימת נוסחה עתיקת יומין בה הוא ממלא את המחזור הגדול בתחנות וציוני דרך להגשמת התכלית. לא בכדי מסתופפים עשרות אלפי אזרחים במקומות שונים, בבתי כנסת, באולמות, בבתים פרטיים ועתים אף תחת כיפת השמים ועוסקים ב"פרשת השבוע". חמישים וארבע פרשות נפרשות בפניהם על פני השנה. יש העוסקים בפרשה רק בנושא אחד ויש המעמיקים בכל נושאי הפרשה. יש כאלה שדנים רק בסיפור ויש כאלה התרים אחר רמזים סמויים התואמים את עולמם. יש הנוהגים לקרוא גם בזוהר, יש הנוהגים להגיע עד כדי פרשנות איזוטרית ברוח הקבלה ויש המשווים זאת לחיים האזרחיים בהווה, לחייהם הפרטיים, ליחסיהם בינם לבין זולתם ואפילו בינם לבין עצמם.

מרתקת העובדה שפרשות השבוע מתארות תהליך הנמתח מבריאת העולם ועד גלותם האחרונה של בני עמנו. כמובן שניתן להשוות תהליך זה גם להתפתחותה של רוח ההיסטוריה על פי תיאורטיקנים מערב אירופים של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה, או להשוות לעבודות מודרניות אודות יחסי כח, מלחמות, משטרים, התנהגויות, טכסים, דפוסים אנדוגמיים ואקסוגמיים במוסד המשפחה, נישואים פוליטיים ועוד – "המעמיקים" לחדור אל פרשות השבוע מגיעים "לדרוש" דרשות ססגוניות המעידות על סערות נפש, על יחסים דיאלקטיים מרתקים עם "הסיפור" המקראי, עם עצמם וזולתם.

נוסחת המחזור הגדול מקשרת את עונות השנה, שינויים אקלימיים, חודשי השנה, "כמו אז כך היום". ההתרגשות מגשם ראשון ומריח האדמה הרווה מים, היא אותה התרגשות כמו לפני שלושת אלפים שנה. הכעס והחרון העולים מפנימיות האדם הם אותם רגשות "כמו אז כך היום". לא אמשיך לפרט את מכלול הרגשות, התקוות והחרדות שהרי אם יש  דבר שלא השתנה עד היום זה "נפש האדם" שאינה משתנה ונוהגת כפי שנהגו קדמונים לנו. החושך מבעית והאור משמח. הנפש שלנו מבקשת את האור כמו שביקשו קדמונים, כמו שהאדירו פראים את השמש ואת האש, אותה נפש הבאה לגרש את החושך.

העתיד אינו ברור. אינו ידוע. איננו יודעים מה ילד יום. הספק וההיסוס הם לחם חוק בבחירות היומיומיות שלנו, לא בכדי אנו מבקשים להיאסף אל מסגרת ברורה, אל מסגרת שכבר הוכיחה עצמה אלפי שנים. מוסדות חברתיים כנסייתיים, מועדונים חברתיים, פעילויות חברתיות, תקופות לימודים ארוכות, משפחה ומוסדות אחרים התקבעו בהתנהגות האנושית כדי לגרש את החושך: נקבעו תחנות ברורות האמורות להעיד על התפתחות, התמחות, התמקצעות, בשלות, בגרות, דבקות, כניעות, ומושגים נוספים המצביעים על "דרך" ועל "התפתחות". אך מה לה לנפש בכל ההתפתחויות הללו? כיצד היא תועה ביער הצווים החברתיים, כיצד היא מנווטת, מתחסנת, מתפתחת, מגשימה, מתוגמלת, רגועה ושבעת-נחת?

בשנה הקודמת הצבתי לעצמי יעד שעדיין לא ידעתי להגדירו במפורש, ביעד זה כללתי את לימוד פרשת השבוע. במשך השבועות הארוכים מאז ראש השנה תשע"ז הקפדתי להשתתף במפגשי "פרשת השבוע" בבית כנסת שבעיר מגורי. הרב הצעיר מחסידות חב"ד הקדיש לי ולכמה בחורים שעתיים בשבוע בהן קראנו את פרשת השבוע ו"שוחחנו" אודותיה תוך שאנו קוראים גם את דרשותיו של הרבי מלובביץ' ומיני מפרשים אחרים שתרמו זוויות נוספות ל"סיפור" המקראי. חירות הראיה של כל אחד מן הבחורים הייתה מרתקת. כל אחד מאתנו "שפך" אל תוך הפרשה את עולמו, מעבר לפרשנויות המקובלות, התעבתה הפרשה בניסיון החיים של הבחורים. הקשר עם הפרשה נעשה למהות הלימוד. התפתחות רוח האבות כמו הייתה להשתקפות הרצון של כל אחד מהבחורים השואפים להזדכך. דרכם מבטא הלומד את מאוויי הנפש, החרדות, החשש מן החושך, האמונה, הצדקותיו היומיומיות, הכל צף ועולה מעלה אל "השולחן" אותו אנו חולקים בעֹסקנו למעשה בתכלית החיים שלנו ולא ב"סיפור" עצמו.

בכך לא מסתכם היעד אותו הצבתי לעצמי בתשע"ז. התחלתי להאזין כל שבוע לדרשותיו האינטרנטיות של הרב שלמה לוינשטיין, דרשן משובח ובעל חוש הומור אשר מעביר את שיעוריו בחן ובהעמקוֹת הנשענות על רבנים מכל גווני הקשת והעדות, במיוחד על רבנים חיים, או המוכרים לו ורחץ ידיהם בחייהם. פרשת השבוע המשודרת בערוץ היוטיוב הוסיפה לי את המימד הטכני בו יכולת הייתי לעצור בכל עת ולמתוח קווים בין הסיפור לבין נושאים רבים שהעסיקו אותי באותה עת. "הבנת הסיפור" אינה לב העניין. משבוע לשבוע יכול הייתי להבחין ששורת הלבנים הנבנית מולי נשענת על מסד יצוק היטב שטרם טיפלתי בו ואני איני חלק ממנו והוא אינו חלק ממני. וכאן החילותי לפקפק ביכולתי להמשיך להתפתח.

בתשע"ח הבנתי ששיעורי הרב שלמה לוינשטיין הם התופין האקדמי מבלי שאני יורד לשורש "הבנת ההתפתחות" שלי. במסע של שנה אחת אני מצוי בהיכלו של מלך בטרם עברתי את אורוותיו.

בנקודה זו צפיתי  באקראי בדרשה שניתנה על ידי הרב ב- 2012. היתה זו פרשת תולדות בה אומר הרב שלא מספיק לתלות על החזה את השלט "אני אוהב את השם", אלא צריך לעמול, לעשות מעשה. וכל זאת מתוך "עשיו איש יודע ציד ויעקב יושב אוהלים" (לא נכתב איש אוהלים). ההבדל בין השניים שהאחד הולך בטל (לא מספיק רק לדעת ציד) והשני יושב וקושר עצמו לעוּלה של תורה.

מה יש בטקסט המקראי אשר הופך אדם ליושב אוהלים? ומה הקשר בין התורה ל"התפתחות ההכרה". ובכן אתגר לדידי להשיב על שאלה זו. שש פעמים מופיע הרב לוינשטיין ביוטיוב בנושא פרשת תולדות. החל מזמן היות זקנו שחור ועד היות זקנו לבן. משנת 2012 ועד 2017. שש דרשות על אותה פרשה. שש דרשות שונות בתכלית השינוי. הרב בדרשה הראשונה מפגין ידע עצום, ביטחון ופסקנות ובמשך השנים הולך ונשען יותר ויותר על ידע תלמידיו, איטי יותר, שקול, משתף ומענג את קהלו. ההתפתחות הזו ניכרת בדבריו ורוחו משפעת עלי ומרוממת את רוחי. התדר הזה שחודר אותי מביא אותי לידי חיוך בעת השמיעה, עתים שולח אותי לזיכרונות חבויים, עתים אני משים עצמי במרכז הסיפור, עתים אלו הם בני משפחתי, אשתי ובנותי, עתים אני מתמלא חרדה מהשוואות מאיימות, עתים אני מתמלא גאווה ויש אפילו מקרים בהם אני חווה כעס ובושה. כל אימת שאני פוגש את פרשת השבוע, פוגשת היא אותי במחלפותיה, כל אימת שהיא פוגשת אותי אני יוצק לתוכה את העכשוויות!!! פרשת השבוע היא מראת-המציאות העכשווית. אני מסוגל למתוח קווים בין כל פרשת שבוע לבין יומי ולילי. בין הקורות אותי לבין אדוותיה של הפרשה. כמו שאין דרשה הדומה לזולתה אצל הרב שלמה לוינשטיין, כך אין שיעור אחד הדומה לזולתו אצלי.

השבוע כאשר קראתי את פרשת "וישלח" עמדתי משתאה מול התכנון המדוקדק של יעקב בצאתו מחרן. כמה שקט חיצוני צריך היה להפגין נוכח הסכנות האורבות לו בחרן, בדרך ובמפגש עם אחיו. לפני שנה לא התעקבתי על זה כלל, אך השנה, משום מה, לאחר נתק של חמש שנים מאחותי (ובעקבות השתתפותי בשיעוריו של אילן הרן) מצאתי עצמי נשאב אל העניין המשפחתי ועל תחילת ראשית הדרך החדשה של יעקב ובניו. הפרשה מאחורי.

אם אבחן את קורות חיי בצורה אובייקטיבית (בלתי אפשרי) הרי שאוכל להציגן כפרשות. כמו שקיימת שונות בדרשות הרב לוינשטיין, כך אצלי, בכל נקודת זמן, אני "מפרש" את פרשות חיי, על פי המציאות בה אני חי. אם אספר היום על פרשה המתרחשת היום, לא תהיה פרשנותי דומה למה שאפרש בעוד שנה, או בעוד עשור. אני יוצק את המשמעות לכל התרחשות בהתאם להתפתחותי. אם ההתפתחות שלי התפתחות לשם הגשמת תכלית חיי (טוב), הרי שכל אחיזה במשמעות אחת תעיד על חוסר התפתחות, חוסר תכנון, שקיעה ונסיגה בכל תחום מתחומי חיי.