רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

מעשר הלוי - נתינה כהודיה

 

 

                  מעשר הלוי - נתינה כהודיה, הגשמת רוח ההיסטוריה.

 

הגשמת רוח ההיסטוריה היא תולדה של נסיבות הקשורות בפועלו של האדם. ניתן יהא בהחלט לשרטט קו-עתידי של רוח ההיסטוריה מנקודת זמן מסויימת רק לאחר שנתחקה אחר מקור הפעולה האנושית. כיוונים קונטרוברסליים עשויים להתפתח מנקודת זמן אחת עד למצבי השתאות מבחינתו של קורא ההיסטוריה.  מתוך אותה נקודת זמן עשויה רוח ההיסטוריה להגשים את  ה ט ו ב, ומתוך אותה נקודה יכול לצמוח רע על כל מימדיו הכעורים עד כדי השמדת עם  ומעשים שאין השכל הישר מבינם. ברי לנו כי פעולה איכותית של היחיד באה להקל על הוותו בעולם, בחינת "איש תחת גפנו",  אך פעולה שכזו אינה קשורה בראשיתה ליחסיו של היחיד עם עצמו, אלא עם אלוהיו. במדרג היחסים יחיד-יחיד, יחיד-זולת, יחיד-אלוהיו,  משמשים האחרונים את הבסיס  להכרעות הקיומיות המנתבות את רוח ההיסטוריה. נבחן שתי תופעות של הנתינה והקבלה   ביחסי היחיד עם אלוהיו ונלמד על איכותן ורק לאחר מכן נתפנה לבחון את יחסי היחיד עם עצמו וזולתו.  מעשר הלוי  נבחר על ידינו כסוג הנתינה הגבוה ביותר ואותו נציג מתוך הקשרים טקסטואליים ואקטואליים. איוב נבחר על ידינו כאליגוריה המושלמת ביותר לקבלה מוחלטת ואותו נציג מתוך אותם הקשרים טקסטואליים ואקטואליים.   

 

 א. הנתינה המוחלטת:

מרגע לידתו ועד יום מותו מצווה האדם ללמוד, להכיר את סביבתו, לאכול, להתלבש, לצוד למחייתו, למצוא מקורות מים,  למצוא לו בת זוג למען פריה ורביה, למצוא מחסה, לחנך את צאצאיו ועוד מיני פעולות קלות כמסובכות על מנת להיטיב את הימצאותו המוגבלת על פני אדמות. "בזיעת אפך תאכל לחם" היא אלגוריה לא מושלמת למצבו של האדם על פני הארץ. אין חייו קלים. התשורות אינן ניתנות ברוחב לב והמכשולים נערמים מיום ליום ומולידים מיני בעיות חדשות מדי יום ביומו. תהליך כיבוש הסביבה הפיסית והחברתית משובץ בציוויי פעולה  רבים. לכאורה,  גורם ציווי הפעולה לידי פעולה הפוכה, משאת הנפש של הפועל מולידה מציאות הפוכה: מחיפוש אחר הברור, השקט, המנוחה, הרוגע, נמצא האדם במצב מתמיד  של חוסר פעולה, חשש, אי-נטילת אחריות, פרישות וניתוק מחיי היומיום.  באלגוריתם הלוגי שבנינו נוכל לסכם  שהציוויים  עשויים  להוליד  מצד  אחד כניעות   לקוד  ומצד שני השתמטות. אין כל סימן, לכאורה, למציאותה של מרידה.   

 

ציווי הפעולה במתכונתו ההגיונית, אינו מצליח להותיר זמן להרהורים שמעבר לציווי. נניח מצב בו אדם מקיים את כל ציוויי הפעולה המתבקשים ממנו על ידי הוריו, מחנכיו, רבניו, מנהיגיו, ספריו יוצא שרק  ההאזנה לציוויי הפעולה השונים אורכת יותר משנות דור.

 

כל ברי-ההגיון אמורים היו לשקוע במרה שחורה, יאוש מבני, על אי-היכולת לקיים את ציוויי הפעולה ה"קדושים". נניח מצב בו עומד עם ישראל בפני הקב"ה במעמד הר סיני ושומע את הציוויים: הלכות נידה, הלכות אישות, הלכות עבודה ופרנסה, חינוך ילדים, חגי ישראל ועוד רבוא רבבות של פסיקות, הלכות וציוויי עשה ואל-תעשה. ההנחה הבלתי מתקבלת על הדעת היא שמעמד סיני היה אורך עד ימינו אלה. היש בר-בי-רב היודע את שפסקו כל התנאים / אמוראים / פוסקים  / מפרשים? על אחת כמה וכמה היש מאן-דהוא המקיים את כל הציוויים?

 

במעמד הר-סיני נקבע התהליך שבו מגשר היהודי על פני היאוש העשוי להתפתח בעקבות ההכרה בדבר אפסותו ואי-יכולתו לקיים את כל ציוויי הפעולה. הגלגל הארבעה עשר של אותה מרכבה ראשונית הופך למכוון הדרך. גלגל זה מחובר ישירות להגה במערכת חיבורים פשוטה ביותר אמונה.  

 

"נ ע ש ה   ו נ ש מ ע"  מלמד  על עוצמתה של האמונה כמכתיבת הפעולה. בשלב הזה של מעמד הר סיני מגיעים העברים בפעם הראשונה להכרה בדבר נחיתותה של החוכמה האנושית על י"ג עיקריה: קבלת הציווי לא לפי שקלא וטריא ,  אין בחינת העובדות, הפרטים, השלם, הקודם, התוצאה, המבחן    אין העברים מבקשים את ההוכחה הניצחת, הם מתקינים את הגלגל הארבעה עשר, האור, אמונת הייחוד, הענן שלפני המחנה,  ללא הגיון, ללא שכלים. מרגע זה  ה ת נ ו ע ה  על פני ההיסטוריה הופכת לחלק מתוך התנועה הקמאית של היווצרות העולם. העברים הקדמונים הופכים מאותו רגע לחלק בלתי נפרד מן     ה ג ל ו י. כל ניסיון היסטורי לברוח מן הגילוי אל הידיעה סופו כשלון סיזיפי גמור. "עם סגולה" מקבל עתה משמעות נרחבת. אין היווצרות של דת-אומה במובן הכנסייתי  הצרוף, אלא דת-ייחוד הקשורה קשר בלתי ניתק מרוח ההיסטוריה.  

 

כדי לקיים את הקשר הבלתי אמצעי בין היהודים  האמוניים  לבין רוח ההיסטוריה מצווים הם לנקוט בשורת  ציוויי אזכור  של אמונת הייחוד. האמוניות היהודית נבדלת מאחיותיה המאוחרות הנצרות והאסלאם. פעולת האזכור הקיימת גם בנצרות, על גילוייה הנזירותיים-הסגפניים, ובאסלאם הצופי,  מדגישה את האלוהות.  אצל  היהודים  האמוניים  התפתחה  פעולת  אזכור  המדגישה  את  ה ר ו ו ח שבין האלוהות והאדם,  האלוהות והעם היהודי. האמוניים מאדירים את הרווח שבין הכח האחד וברואיו של כח זה. ניתן אם כך לראות את ציווי הפעולה כפרשנות שכלתנית ל ר ו ו ח  שבין האלוהים והאדם המאמין. לעניין זה ראה להלן את המשמעות של ציווי המעשר היהודיים לעומת חוקים קדמוניים שהתפתחו בעמים אחרים. 

 

פרשנות שכלתנית, על דרך י"ג עיקרים, משנית היא לאמונה. ניתן לראות קשר דיאלקטי בין אמונה לי"ג עיקרים כך שדרך אותם עקרונות שכליים נגיע לחיוניותו של הגלגל הארבעה עשר ורק לאחר ההגעה תוכתב פעולת היחיד כאינטראקציה שבין האמונה להגיון. (י"ג עיקריםï אמונת הייחודïהרווח בין האלוהות לאדםï ציוויי הפעולהïהפעולה האיכותית). 

 

העסוק היומיומי בהוראות עשה-אל תעשה  משמש כמקור הנעה לבחינת  הרווח שבין המאמין לבוראו. האמונה מובילה את המאמין לעיסוק  בהוראות מתוך הכרה מלאה בקשר היסטורי שבין האדם והאלוהים על פני רצפי הזמן והמקום, למרות מגבלות הידיעה.  

ומה היא  אותה פעולה איכותית נכספת? זאת אותה פעולה שאינה מותירה בַּפּנים את חריצי הזמן, החרון, הכעס, האכזבה, הקנאה, הרשעה, הזדון, המדון והעצב. זאת אותה פעולה שאינה מפעילה מנגנוני הגנה, הפרשות, רעד, התקשות, התקשחות, סגירות פנימית וחיצונית, אטימות, אי-יכולת להתבונן, אי-יכולת לראות את  ה מ ר א ו ת. 

 

קל להסביר באמצעות הרגשות השליליים מה היא פעולה "לא איכותית". יהא עלינו לפרוט את המשמעויות השונות של פעולה איכותית שמשמעותה השוואת הזרימה ההיסטורית של היחיד עם רוח ההיסטוריה. 

 

נדגים פעולה איכותית באמצעות  ה נ ת י נ ה. הנתינה היא, לכאורה, צד אחד של משא ומתן עם הסביבה. וכבר הראנו מ. בובר כי מתפתחים ווריאנטים שונים של נתינה בשלושת סוגי היחסים: אני-אני, אני-אתה, אני-אלוהים, הנתינה בכל אחד משלושת סוגי היחסים הללו משמעותה תשלום, ויתור, הפסד, נסיגה, פיגור, החלשות, לכאורה, סטייה מתהליכי זרימה טבעיים. היחיד משיל מעצמו  אנרגיה, זמן ומשאבים אחרים. לא קל לוותר על משאבים אלו. לא קל לצעוד כברת דרך ארוכה על מנת להשיג מטרה מסויימת. לא קל לוותר על ממון ונכסים על מנת לרכוש הכרה, ידע,  רכוש נוסף, שקט, זמן, או כל משאב אחר. נתינה מן הסוג המלווה במשא ומתן מציגה מטרה נראית ומטרות משנה הנגזרות הימנה. כאשר שכב אחד השיח'ם הצופים על ערש דווי, סגרו אותו חסידיו בחדר מבודד על מנת שלא יפגוש אדם. חסידיו נימקו זאת בכך שגם במשא ומתן הפשוט ביותר כמו "אמירת שלום" מתבזבזת אנרגיה.  ל"אמירת השלום" יש מחיר. אי-אמירת שלום מצד החסיד עשויה להתפרש כאקט מחאה נגד השיח', אמירה רפויה עלולה להעסיק את מוחו של השיח'. כך תרצו החסידים את הפעולה הפשוטה של אמירת השלום כפעולה שמלווה בתשלום. 

ה נ ת י נ ה המודרנית נובעת מקודים חברתיים, מוסריים. על האדם המודרני "לתת" שיעור מהכנסותיו על מנת ש"המדינה" תוכל "לתת" לאזרחיה שירותים שונים: סעד, חינוך, בריאות, בטחון אזרחי ועוד. הנתינה הממוסדת, על פי האלגוריתם הלוגי שבנינו, יכולה להביא לשני כיוונים שונים. האחד עיסוק תמידי בציוויי הפעולה, קרי,  ניהול מלאי, הוצאת תעודות משלוח, חשבוניות, קבלות, דוחות, תשלומי ביניים ועוד ועוד עד כי היחיד נכנע ומוסר את ניהול ציוויי הפעולה לידי בעל מקצוע: רואה חשבון, מנהל חשבונות, יועץ מס, עורך דין ועוד. השני השתמטות מתשלומי מס, אי-ביצוע ציוויי הפעולה. בשום פנים ואופן  לא נולדת מאלגוריתם שכזה  מ ר י ד ה . אי-קיום הוראות הפעולה אינו מציין בהכרח מרד כנגד המערכת החברתית.

כשאדם מקיים/אינו-מקיים את ציוויי הפעולה, תשלומו ניכר. בשתי הקטגוריות לא  קיימת  א ה ב ה  בעת הנתינה/אי-נתינה. הפעולות מלוות בתשובות קונסוננטיות למניעת תסכול (פסיכולוגיסטי!), בגילויי כעס (התנהגותי!), התקשחות (פסיכוסומטי), ועוד מרעין בישין המלווים את הנתינה הכפויה.

וכבר למדנו מריצ'רד טיטמוס כי תרומת הדם בארצות שבהן ערכי חרות וחופש דומיננטיים (אנגליה), גורמת למיעוט מצומצם של דלקת כבד נסיובית. במדינות בהן כל פעולה של היחיד היא במסגרת הטוטאלית של תביעות חברתיות מבניות (ברה"מ), פורצים שיעורי הדלקת הנסיובית לרמות מאיימות. אם כך נאמר שהנתינה האלטרואיסטית המצויה תחת מעטה של קודים מוסריים מתקדשת ומטהרת את החברה. ציווי פעולה מסוג כזה קיים בחוקים הקדמוניים של מעשרות  המקרא.

המקרא מעלה סוג נתינה למדרגת  ק ד ו ש ה . עשרות סוגים של מתנות כהנים ולוויים, מעשרות ומיני קורבנות, מלווים בציוויי פעולה דקדקניים הנובעים מיחסו של היחיד לבוראו, למרות תיווכו של איש-אלוהים, כהן או לוי. 

המשותף לכל מתנות הקודש היא   ה ר א ש י ת. על היחיד  מוטלת חובת האזכור התמידי, בחינת, "דע מניין באת". חובת האזכור התמידי בכוחו של האלוהים, בהיותו הכח היחיד, המקור, יוצר היש מאין,  שהכל קניינו. ואם הכל קניינו, הרי שבאמצעות הקרבת ה ר א ש י ת מסתמלת ההכרה החוזרת ונשנית של היחיד בעליונות בוראו. מתנת הקודש, אם כך, מציינת את הנתינה הערטילאית ביותר, חסרת המטרה, חפה מאינטרס, נתינת הכרה כהודיה. הכרת התודה אינה התניה, אינה מותנית ואינה תלויה בדבר. בשפה הערבית נתייחדה המתנה כ"הדיה", המציינת את אי-התלות בין הנותן והמקבל. 

מתנגדים ודאי יציינו כי הכהן והלווי מתווכים בין היחיד ואלוהיו ובכך נוצרת תלות בין יחיד וזולתו. אכן, כך התפתחה  רוח ההיסטוריה , אך אין אנו באים לדון בהשלכות הפוליטיות של מנהג קדמון, אלא להציגו בלבד, בחינת הפעולה האיכותית ביותר של היחיד. נכון שהתפתחויות פוליטיות כגון  מי יזכה בחלקי המעשר וכמה, מה ההבדל בין כהנים ולוויים, ממתי נוצר הבדל זה? אכן מענייננו הוא ולו רק על מנת להציג עד כמה הושחתה הפעולה האיכותית.

ומה הוא אותו חוק קדמון שנשתייר בספר הכוהנים  ומקורו העתיק מאות שנים לפני חורבן הבית. מעשר הלוי הוא המתנה הקדושה ביותר  שנתן היחיד. אומנם ניתן המעשר לכוהני הבית, או לכוהני הבמות (פריפריאלים) אך במקור היה מיועד ללוויים. וכבר עמדו מפרשים על הסתירה שבין מעשר הלווי המקורי ובין חוקי המעשרות האחרים הבאים להאדיר את עוצמתם ועושרם של הכוהנים. פתרון הסתירה נלמד מן ההיקש עם חוקים קדמוניים נוספים הקשורים בראשית ובבכורות. המקורות הקדמונים מלמדים על  חובה קדושה של אזכור הקניין האלוקי בכל ראשית.  מעשה  ההודיה מכוון לבוראו באמצעות הלוויים, אך דא עקא, אין הלוויים יכולים לעשות כל שימוש בתרומת-היחיד לאלוהיו משום החילול הכרוך בשימוש. החוק הקדמון קובע כי מעשר הלוי יינתן לכהן, אשר יעשר ממנו לאלוהים ובמעשה זה  יחלן  את שנותר. התרומה שנותרה מועברת ללוויים. הסדר ראשוני זה שאינו מוזכר במקורות מאוחרים מלמד על הפגיעה הראשונה בחוק הפעולה האיכותית שמשמעותה נ ת י נ ה  לבורא-עולם, ללא מטרה, ללא אינטרס, תרומה החפה  ממשא ומתן עם הזולת. שעה שמתחילים לשקול את התרומה, למדוד אותה ולקצוב לה מועדים, היא מאבדת מאיכותה ההיולית, איכות המציינת את התובנה העמוקה ביותר של היחיד לקשר  המשמעותי שבינו לבין רוח ההיסטוריה. 

 

מ ע ש ר   ה ל ו י  מלמד על היווצרות שתי קבוצות כוחניות המתחרות על משאבים: מעשרות וקורבנות. התגבשות הקבוצות תחת גניולוגיות שונות מלמדת על פעולות לא איכותיות כגון: סכסוכים, חרמות, עונשים, קללות ועוד. לא בכדי מלמד המקרא על אותו מפקד-עם שנערך בימי עזרא ובו  שבו לארץ אלפי כוהנים ועשרות לוויים. כוחה המספרי הזעום של קבוצת הלוויים מלמד לאין שיעור על מצבה העגום של הפעולה האיכותית. במשך מאות שנים הלך ונשתכח מעשר  הלווי ואת מקומו תפס סוג אחר של יחסים ה י ח י ד   ו כ ו ה נ ו . 

אי-אפשר להתעלם מהשוואה עם השנים האחרונות. "בני-עקיבא", "גוש אמונים", הוכיחו פעולות איכותיות ברמה האלטרואיסטית הגבוהה ביותר, הקרבה של חיי עושר לטובת חלוציות, הדחקת אינטרסים אישיים לטובת אינטרסים לאומיים. היחיד נצרף  בערכי-קודש. הדתיים-הלאומיים שימשו נשוא הקנאה לקבוצות רבות שהלכו ואבדו מכוחן. מנגד החלה להיווצר קבוצה של "משרתי-קודש", שהחלה להילחם על משאבים במקום לקיים פעולות איכותיות: 

אגודת-ישראל על פלגיה האשכנזים והמזרחיים החלה לעסוק באינטרסים במקום בפעולה האיכותית עצמה. ברור שבכך השניאה הקבוצה החדשה את עצמה עד כדי גרימת ניתוק של החילוניות היהודית מכל פעולה איכותית שהזכרנו דלעיל. הנתינה  האיכותית הלכה ואיבדה מקסמה, הקשר יחיד-אלוהים נעשה בלתי ברור, לא היו פעולות איזכור להוותו של כח אחד בלבד היוצר באומר ולא בחומר, היוצר יש מאין. פעולת ההתייוונות פשתה בכל.  וכל מי  אשר  נותר  בקרב  "משרתי הקודש"  התכווץ  לידי  עיסוק  בפעולה   אחת  בלבד:      

 

ה י ח י ד ו ר ב ו .         

וכמו שאמרנו, הולך הרועה אל מקום הכבשים.  

 

הגשמת רוח ההיסטוריה בימים קדמונים כמוה כימים אלה. כל אימת שמתרחקים מיסודות החוכמה ונשענים על תוצאות-מעשי-אדם, נהיה עדים ל"חוכמה" ירודה בטיבה, כך שגם אפוקליפטים חובבים יכולים לתאר על נקלה את סופה.

ובכן הדגמנו קמצוץ ראשוני מטיבה של הפעולה האיכותית. באמצעות הנתינה ומקורותיה הראשונים במקרא למדנו על חובת האזכור התמידי במשמעות של הודיה. אומר התלמיד לרבו: "יש לי הזכות לרחוץ ידך", יענה הרב "לי הזכות".

מעשר-הלווי הקדמון מייחד את הלווים כמשרתים המקוריים של עם ישראל המקראי ומשרתי האלוהים. בכל התאגדות של יחידים קיימים משרתים שהנתינה היא לחם חוקם ובמיוחד במי שנתייחדו לאלוהים והושמו בארון התצוגה של רוח ההיסטוריה. נבחן את מאה השנים האחרונות של קיבוץ נידחי  ישראל ונלמד על רעיונות לאומיים מקראיים שהוגשמו רק בשל פעולות איכותיות של קומץ "לוויים", אשר ביטלו את רצונם בפני ערכים דתיים-לאומיים: ניל"י, חומה ומגדל, הקיבוץ, הצבא, המתנחלים-מתיישבים. לא במעשה כוהנים נבנה עם, אלא במעשה לוויים. פעולות לא איכותיות מצמיתות זן זה של  נותנים.

בהסכימנו עם רעיונות חדשים אלו נבחן מודל "פעולה איכותית" המוכר לכולם. אם נמצא עצמנו לא-מסוגלים לקיימו, הרי שלא נוכל לקיימו גם בפעולות איכותיות בדרגות נמוכות של ויתור. נניח מצב בו קיימת בנו ההכרה הברורה כי המתיישבים הראשונים בשטחי ארץ ישראל ראויים להערכה וכבוד בשל דבקותם בערכים הלאומיים-מקראיים. נניח מצב בו הפרדיגמה שלנו אינה כוללת את ערביי המקום, אשר נושלו מאדמתם. האם במצב של נסיגה, החזרת שטחים, נוכל להפקיר את קומץ השליחים, חברי בני עקיבא, גוש אמונים עם הלהט הצברי-ישראלי-יהודי? האם אינם ראויים לנתינתנו? במודל המוצג מחוייב כל אחד לתת לקומץ זה את הראוי ביותר. על מתכנני הערים להקים לתפארה שכונות סביב ירושלים על מנת לשכן אחר כבוד את הלוויים הללו ודרכם נודה לבורא עולם על טובו וחסדו.

במודל "הלא רציני הזה", יאמרו רבים:"מה לי ולהם", "למה אני צריך לוותר?", "שידאגו לעצמם". במודל מוצעת דרך של הגשמת רוח ההיסטוריה בצורה האופטימלית שבה "התאגדות" מסוגלת להמשיך ולזרום תוך קיום פעולות איכותיות. תחת זאת בהעדר נ ת י נ ה, מתפתחת רוח-ההיסטוריה לכיוונים מטריאליסטיים הפוגמים בזרימתה של "ההתאגדות".

 

ברור הוא כי לא  מ ח ו כ מ ה  הלכו החיילים אל מותם, ברי לנו כי לא  מחוכמה קבעו המתיישבים את מושבם באפרת ודרך בית לחם, אלא  מאמונה .  ומדוע נשפוט אותם במאזני  החוכמה?  וכבר הראינו את מוגבלותה.

ולו רק בנקודה זו נעז להציג  ב ש ו ר ה  חדשה של נתינה כהודיה, לבטח יהיו כבר כאלה העורמים אבנים לסקילתנו.

 

I'm a paragraph. Click here to add your own text and edit me. I'm a great place for you to tell your story and let your visitors know a little more about you.