רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

חשיבה הכרתית - מנהיגות

 

על מנהיגות וזחיחות

 

 

 

כל אימת שאני מעלה השגה הדנה בהתנהגות לא אתית של מאן דהוא, מיד אני מוצף בהערות תוקפניות הדנות בי, במחשבותי, בגופי, ברעיונותי, בהשכלתי, בפחדי, במעמדי, בלשוני ובאין סוף מהויות המיוחסות לנפשי ורוחי.

 

וכבר עלה בידי להכיר באסטרטגיה זו על מהדורותיה, הבאה להשתיק ביקורת שאינה נוחה לסביבת אותו מאן דהוא, מיד ננקטת נגדי מערכה ראשונה של מציאת פגם בי, משל "מי אתה שתאמר כך?", "מי שׂמך?", "אצלך בעיר יותר טוב?", "במפלגה שלך?", "אין צדיקים בתיאוריה, יש צודקים!", "ביקורת היא פטפוטי ביצים, נראה כיצד תִּשָפֵט בעשייה", "את הביקורת תטיח אצלך בבית, קודם תתקן שם!".. ועוד.

לא פעם אינני עובר את רף המערכה הראשונה משום הזמן הקצוב לעניינים מסוג זה, אני מניח את קולמוסי במעין השלמה שאותם חסידי מאן דהוא  מוּנָעים מאידיאולוגיה הטעונה בסמי הזיות אודות כוח, אודות "אתה בחרתנו", "אתה רוממתנו", "אני ואפסי" ותפיסות אתנוצנטריות אחרות המגמדות את היריב, את האחר, את מי שמבקר את התנהלותם של תומכי מאן דהוא.

 

ברגע שנזרע גלעין ירוק של ביקורת מיד אני מוצף בהנחות ראשונות אודותי, שאולי אינני מבין, שאולי אינני מודע, שאולי ואולי... עד כדי הנחות העוסקות באמי ובאבי ובסבתי הזונה.

יכול הייתי להיקרא "מחלק ירושלים", "מחזיר שטחים", "אוהב ערבים", "שונא דתיים", "ששכח להיות יהודי", "תבוסתן", "הוזה", "חולמני", "לא מציאותי", "לא הגיוני", "פסיכי", "רדוף שדים" ואין סוף תארי לואי המצטרפים שוב לתיאורי הורי, סבי וסבתי.

מזה זמן רק אני מתעסק בהתנהגות לא אתית של ראש הממשלה ושל משפחתו. אינני מתעסק בצד הפלילי משום שאין בידי עובדות מוצקות המורות על התנהגות פלילית, מלבד עניינים אזרחיים בהם הושתו קנסות על משרד ראש הממשלה בעניינם של עובדי הבית בבלפור ומלבד דיווח שקרי אודות עבודת חשמלאי בכיפורים, אינני בא להציג איזושהי סנסציה רכילותית אחרת. 

 

"נִראות". – נִרְאוּת הִיא הַבְּעָיָה שֶׁלִּי. לא מי שילם עבור סיגרים, שמפניה ותכשיטים. אם אני מפשפש במודלים ההיסטוריים של מנהיגי העם, מנהיגי קהילות בית ישראל, עולה מיד בעיני רוחי תמונת הרבי מרוז'ין: הוא נודע באורח-חייו המפואר והרהבתני שנתפס כבעל משמעות דתית-קבלית בקרב חסידיו ונקרא "דרך המלכות" או "חסידות מלכותית" ("מלכות'דיגע חסידות) - אורח חיים שאותו אימצו אדמו"רים רבים בעקבותיו, בין במוצהר ובין שלא במוצהר (המונח "חצר" בהתייחס לקהילה חסידית מקורו בחסידות רוז'ין). הוא היה מראשוני האדמו"רים שבנו ארמונות והתלבשו באלגנטיות אירופאית (הוא לא לבש לבן) - בכך המשיך את דרכו של אביו. הוא לא התפלל עם חסידיו אלא ביחידות בחדר צדדי הצמוד לבית המדרש, המכונה "דאוון שטיבל" (חדר תפילה).

הרבי מרוז'ין היה ידוע בניגוד בין אורח חייו הראוותני, מרכבתו המפוארת וסוסיו, לבין כך שהיה ממעט באכילה. הנימוק שניתן להתנהגות זו היה "הטעיית הסטרא אחרא" וירידה ל"קליפות" על מנת לדלות "ניצוצות הוא העיד על עצמו כרבי יהודה הנשיא בשעתו: "לא נהניתי מהעולם הזה כלל". אורח חייו הראוותני נועד רק כדי ליצור רושם כלפי חוץ, אך כלפי עצמו נהג בפשטות. למשל סיפרו עליו כי היה הולך עם נעלי זהב ללא סוליות, וכשהיה הולך על השלג היו ניכרות עקבות דם, מכיוון שעורו נתלש בעקבות ההליכה היחפה על השלג.

לא! אינני רואה היום מנהיג בישראל המהלך בנעלי זהב ללא סוליות, אין עקבות דם ברחוב כרמיה, אין עקבות דם במגדלי תל אביב, לא בבלפור ולא בקיסריה. בכל אלה זהב הוא זהב. תכשיטים ועדיים לרוב, נכסים ובתים, הסכמים סמויים, חוזים עקיפים, שליטה בתקשורת, בנמלים, באוצרות המדינה, באוצרות העם היהודי, מטוסים והדר, פאר וניקור-עין, זוהר, חיוכים מקצה לחי ועד גבחת, דבורים חלקלקים, ערבים נוהרים, עמותות שמאל מסיעות, שתי מדינות לשני עמים, אין שני עמים, מדינה אחת, אוטונומיה, נסיכות עזה, חוק מואזין, חוקי גרוש, חוקי הרס וחורבן, חוקי גזל, חוקי אפליה וכל המחזה הזה כמו מן המקפצה נחזה. היישר מהבמה הארורה הזו של "נראות עגומה", "נראות זחוחת דעת", נראות המאיימת על סדר אזרחי, נראות הקוראת למהפכה בסדרי עולם... "ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה'... ויחר אף ה' בישראל ויתנם בידי שוסים וישוסו אותם וימכרם ביד אויביהם מסביב..."