רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

 

סולם רוזמן (1997) ערש-התהוותן של אותיות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אות שאינה נעצרת

אות שנעצרת בגרון

אות שנעצרת בלוע

 

אות שנעצרת באחורי מכתש עליון ובלשון

אות שנעצרת בקדמת מכתש עליון ובלשון

אות שנעצרת בקדמת מכתש עליון, בלשון

ובלוע

אות שנעצרת בשיניים ובלשון

אות שנעצרת בשפתיים ובשיניים

אות שנעצרת בשפתיים

ה (מוארכת)

ע

ק

ג

ד

ט

שׁ (מוארכת)

שׂ (מוארכת)

ו

מוארכת)

ב

ח (מוארכת)

א

 

כ

ל (מוארכת)

 

צ (מוארכת)

 

מ (מוארכת)

י (מוארכת)

 

 

 

נ (מוארכת)

 

ס (מוארכת)

 

פ

 

 

 

 

ר (מוארכת)

 

ז (מוארכת)

 

 

 

 

 

 

ת

 

 

 

 

1

2

3

4

5

6

7

8

9

 

       

רק בשנות התשעים, כשהגעתי פעם נוספת ללונדון התחוור לי שהבניינים המרהיבים נבנים מחומרים שלא קיימים בישראל. ולכן הקושי הרב לתעתק מבנים כאלו בארץ. וכאשר עבדתי באוקראינה התגלו לי כבישים בורקים שבאספלט המקומי הושקעו אגרגטים מאזור הסלילה (ז'יטומיר)  שלא קיימים בישראל ומהווים מושא קנאתם של קבלני התשתיות בארץ. גם כבישים כאלה קשה לתעתק. בכוונה אני עושה שימוש המושג תִּעְתוּק ((transliteration כדי להטיל אלומה על אחד המימדים החשובים בתחום התרגום מתרבות אחת לתרבות שנייה הנוטלת "מוצר" ומבקשת למצוא לו "תאום" (synonymous)  שיתאר בפרוטרוט את משמעותו התרבותית הסמנטית (מה זה?) ואת משמעותו הפרקטית/פרגמטית (מה זה עושה לי?)

מבלי להיכנס לקשיי תרגום מתרבות אחת לרעותה,[1] אני מבקש להציג את דרך השימוש בחומרי הגלם (עיצורים) להפקת המוצרים (המילים). מובן לכל שלא אשליך לתנור האפיה של חיבור זה את כל הידע שנצבר בתחום, אלא מעט המסבר את העין.

אותיות שאינן נעצרות:

מבין 22 האותיות לשלוש אין מעצור. האות ה"א והאות חי"ת (לאות יו"ד נייחד פסקה עצמאית). האות הראשונה נקיה לחלוטין ובוקעת ישירות מקנה הנשימה כהמהום. מבחינת התרבות היהודית מקודשת האות הזו לשם ההווייה. עוד ידוע כי בכל יהודי קיים ניצוץ אלוקי בשורש הנפש ועוד ידוע כי "עליה מעלה" היא "העמקה פנימה" וככל שנעמיק יותר למהותנו (בצלמו ובדמותו) כך נגיע לאיחוד המלא של הרצונות (רצונו רצוני). האות הקדושה משמש גם כקיצור שמו של האל. לא רק, ה"א אף משמשת את היהודי כאות יידוע (גלוי בפניו וידוע בפנינו) 

ומה לה לחי"ת? מעין לחלוחית קלה נוספת לה"א, היא תיוחד לחשקים, לחוששים, לחרדים, לתאוות, להזיות, לחטאים (מול טהר) , לחסרים (מול מלא), לחמומים (מול קרי המזג), לחרי-אף (במובן של כעס) לחולין (לעומר קודש) , לחידודין לטומני פח, לשחים (כופפי ראש), לחושקים (לנאפופים), לחומדים (אשת רעהו) ולכל אלו המחללים את הה"א.

אותה לחלוחית קלה בה"א תיוחד גם למוצרים גשמיים וכמובן גם למוצרים רוחניים. רוחה של החי"ת תשכון בין האקלימים (לחות גבוהה/נמוכה) רוחה של הה"א תשכון אף היא שם אך תתאר משהו צח ולא ביניימי (יום בהיר). החי"ת תתאר את ההרגשה של מאזין למרצה כלשהו בכך שתשתבץ במוצר "לח ודביק", או "התחלחלתי", "חופר". (למרות שזה מוצר חדש הוא התקבל למסכת הכללים הישנים ונטמע היטב כמוצר מבוקש ושמיש מאד.)  

לה"א יש דרישה רבה בייצור מוצרים במיוחד עבור שירה טהורה נטולת מוסיקה, ואפילו בפזמונאות היא נוטלת גם את תפקידה של האל"ף (בעיה ידועה בקרב מקהלות). לעומתה החי"ת מעכירה את המוצר עד כדי עיוות מוחלט של המשמעות מצדה הסמנטי ואף מצדה הפרקטי/פגרמטי. בתחרויות לאירוויזיון הקפידו לעשות שימוש במוצרים נטולי חי"ת. היא משדרת "משהו רע", משהו אחר (זה לא אני זה אחר).  

החי"ת משתבשת ונהגת כמו כ"ף רפה (לא דגושה) אך עדיין שומרת על תפקידה הסמנטי כמייצגת בגאון אל הלכלוך והח'רה והסח'לה, איכס ופיכס, וטראח' אח' אח' (כואב) וכל מיני מוצרים המעלים תחושות לא נעימות המלמדות על עומסים. אחת התגובות המבזות והמעליבות ביותר היא שליחת המוצר המוגמר פחחחחחחחחח לסביבת השומע.  

במקרא מופיעה הה"א כתוספת קודש לשמות אברם ושרי. ונושאת תדרים של אנרגיה עלומה המאפשרת שימוש בכח ההולך ומתעצם בזכות אנרגיה זו (ניפוץ פסילים והתכחשות לפגאניות) דבר שיביא כבר בהתחלת התהליך לתנועה רב-דורית (לך לך מארצך, ירידה מצריים, יציאת מצרים, קבלת תורה, ארץ ישראל, גלות, ארץ ישראל) ולהולדתם של "מוצרים" המאפיינים תנועה זו. אותם תדרים ידביקו תרבויות אחרות אך המוצרים יהיו שונים לחלוטין ויישענו על חומרי גלם ייחודיים (ראה מקרה של אללאת אלמנאת אלעוזה במכה, כקודמות לאללה). 

האות יו"ד על צורותיה השונות עשויה לשמש כסימן (לא הושלם) 

אותיות שנעצרות בגרון 

בקבוצה השניה שתי אותיות, אחת "טבעית" אל"ף והשניה "נרכשת" עי"ן. האל"ף היא עיצור ראשוני של תינוק המגבב ומייצר עיצורים טבעיים בפה פתוח. לא בכדי האל"ף היא האות הראשונה המציינת את קרניו של השור הנוגח, הפורץ קדימה. כמו התינוק המגבב אממממ אמממ בפה פתוח ולאחר סגירת הפה, תוך המשך דחיסת ההגה בפה סגור ממממ. בעצור הטבעי מבטא התינוק את תלותו במי שהעניקה לו חיים, באמו המניקה, החובקת, המחממת, המלטפת האוהבת. עיצור טבעי זה בא לתאר גם אֵם וְאַב כמו גם אָח אָחוֹת ובהמשך יתברר שגם אֵל, אֱלֹהִים, אַלְלָה וַאֲנִי... כמו גם אַתָּה, אַתְּ וְאַתֶּם..  

העי"ן אינה טבעית. במקומות שאין עי"ן קשה מאד ללמד להגות אותה. בשפות השמיות נעשה שימוש רב בחומר הגלם הזה לבניית מוצרים כמו רע, רשע, עז, עיט, עמל, עני, עצר, עקר, ערער, עשן, גער, בער, צער, סער, זעזוע, קעקוע, רעוע, שעמום ועוד ועוד מוצרים המכילים עיצור זה שאינו טבעי. הפקת חומר גלם זה אינה קלה משום שהצגת און ההגיה אינה נראית ל"לומד השומע", הוא אינו רואה שפתיים (פ,מ,ו,) או לשון מתנועעת (ל,נ,ד,ט,כ,ר,ת) או שיניים חשוקות (ס,ש,צ,ז,)... עליו ללמוד מתוך שמיעה צליל המזכיר מאד עיצורים נחציים בשפות השמיות (ק, ט, צ, דֹ) עיצורים שהפקתם דורשת שלוש מערכות לועיות (לשון, תקרת מכתש, לוע). 

גם העי"ן כמו החי"ת נזנחה ובמקומה השתלטה האל"ף כחומר גלם למוצרים רבים, עד כי בקהילות מסויימות כבר אי אפשר להפיק חומרי גלם אלו: "אני ואתה נשנה את האולם". גם בפזמונאות נעלמה לחלוטין העי"ן, אך  היא שבה דרך זֶמֶר הנקרא "מזרחי" וכשהיא נהגית בשיר היא מעוררת תדרים קונטרוברסליים קמאיים. לחומר הגלם הנרכש (עי"ן) שאותו יש להפיק בעמל רב ניתן לחבר חומרי גלם שיאדירו את המוצרים עוֹז, עֱזוּז, עַז או את המוצר הנפלא עז-פנים: עַזְפָּה-נים (מוצר שניתן בנשימה אחת לייצר אותו מתחיל בקבוצה 2 מפיק את העי"ן אחריה קבוצה 7 מפיק את הזין ובסוף קבוצה 9 ומפיק את הפ"ה הדגושה), כמה חוזק יש במוצר הזה שמבלי משים ייצרנו אותו בצורה יחידנית בשפה העברית והוא קרוב לסיבים מוכרים לנו כמו זעף, זעם. הטבריינים בתחילת המאה התשע עשרה התגוררו יחד עם הערבים ויצרו הכלאות מוזרות שלא ניתנות לתרגום. ייצרו מוצרים שנלקחו מחומרי גלם של אלה וערבבו אותם עם חומרי גלם של האחרים. למשל המוצר "מזעפל" שכל טברייני ותיק מכיר, אכן מיוצר מזי"ן עי"ן פ"ה ולמ"ד: אם האדם זועף כנראה שהוא זעלאן (כועס). את המוצר מזעפל בדרך כלל מפיקים עם מוצר אחר (מימיקה) בו מרימים את הסנטר כאשר השפה התחתונה מכסה לחלוטין את השיניים העליונות ולוחצת/דוחפת את השפה העליונה, הגבות מורמות והעיניים מתבוננות קרוב לנקודה סתמית. אם נשאל טברייני זקן מה התנועה הזו הוא יענה "מזעפל".

אות שנעצרת בלוע

אחרי האות הקשה עי"ן מגיעה אות קשה יותר להפקה. נכון להיום לא נותרו רבים המפיקים אות זו והיא מתייחדת לקהילות קטנות העושות בה שימוש בפולחניהם. האות הזו אף היא אינה טבעית וקשה מאד ללמד את דרך הפקתה. יותר מכך האות מסמנת עבור יהודים משברים ועקות. מוצרים שנוצרו בהשתתפותה של האות עשויים לגרום לנסיגות רוחניות מחד אך גם להתחזקות ויציאה ממשברים. הקו"ף נחשבת בשפות השמיות לאות נחצית ששלוש מערכות לועיות משתתפות בהפקתה" שורש הלשון, רום מכתש והענבל.  

שימוש בקו"ף כסיומת של מוצר תביא לתדרים מוחלטים העשויים להוליך שולל: פסיקה סופית, קשר בלתי ניתן להתרה, מאבקים, מְצָרִים וסכנות. (עק, בק, לק, דק, זק,) מרגע שיצאנו לאויר העולם (משעבוד לגאולה) עמלק הוא הצד האפל של העם היהודי, זאת היא עקה העוקדת אותנו למזבח האמונה ומעקמת, מעקרת, מקעקעת, הופכת אבק למאבק, מהדקת, סודקת, מזקקת מתוכנו את המוץ, וכשאנחנו נשנקים, הוא עדיין שואל אם משתוקקים אנו, וכדי להיות מדויקים אנו מדקדקים עד דק.

 

עכשיו לך ותרגם.

 

אות שנעצרת באחורי מכתש עליון וברום הלשון  (לא הושלם)

 

בקבוצה הרביעית שתי אותיות הקרובות זו לזו: כ"ף וגימ"ל. בעת האחרונה אנחנו שומעים יותר ויותר צפירות בַּגְּבִישׁ ושמים יותר חומר מַלְבִּין בַּגְּבִיסָה.

 



[1] ראה הדיון סביב תרגום "אתיקה" ל"תורת המידות:  http://cafe.themarker.com/post/3374003/

 

 

 

 

 

חשיבה הכרתית - מתרחשים חיצוניים

האות שי"ן וייצוגה הסמנטי והפרקטי/פרגמטי

רוזמן יחיאל חיליק - 20.08.2017 

 

שי"ן

 

באחד משיעוריו של אילן הרן# מצאתי עצמי מצייר את האות שי"ן המחלקת מרחב לשתי טריטוריות שונות. האות המרתקת בעצם מורכבת משלושה עמודים: ימני, אמצעי ושמאלי ומייצגת קו רצף בעל מידה אמצעית. בכל ראש עמוד מתנוססת האות יו"ד המציינת בעמודים הקיצוניים שתי מידות שונות, עתים מנוגדות ועמוד אמצעי המציין את המידה הראויה, את חלקי המהות. וכבר מצאתי אומרים שהעמוד הימני מייצג את יצחק הצדיק והמבורך. והעמוד השמאלי את יעקב הארצי, הרועה, בעל המקנה הרב. העמוד האמצעי מייצג את ישראל ויש בו ערוב משני העמודים הקיצוניים. זאת המידה "הראויה".

מבנה האות שי"ן עשוי לשקף מבנים הכרתיים נוספים. למשל את המבנה אמת-צדק-שלום: אמת הוא אותו חוט זהב סמוי בנפש האדם שלאורו יבקש האדם לחיות ויחד עם זה קיים חוט כסף חיצוני לאדם ובו נקבעו כללי צדק העשויים להתעמת עם האמת הפנימית. הצדק החיצוני והאמת הפנימית אמורים להגיע למידת אמצע הנקראת שלום. העמוד האמצעי של השי"ן יציין את נקודת המפגש בין האמת הפנימית והצדק החיצוני. 

שני העמודים הקיצוניים של השין עשויים גם לייצג את ה"נתינה" וה"קבלה" האמורים לייצג רצונות מנוגדים. העמוד המרכזי ייצג את הדרך להגיע למידה הראויה: נתינה מתוך רצון לתת, נתינה מוך יכולת לתת, קבלה מתוך רצון לקבל, קבלה מתוך יכולת לקבל. העמוד המרכזי ייצג נתינה משמחת, מטיבה, מעשירה, מרנינה, מרטיטה, מענגת... ובעצם ניתן למצוא פעלים שיהיו קשורים בכל מימדי הנפש. 

קבלה שלא מתוך רצון לא תחזיק מעמד, איננה בעלת אורך חיים רב ואין בה דיוק, עתים אף מסתמנת נטישת המתנה מסיבות עמומות, עתים אף חסרות פשר. כשסבא קונה לֶגוֹ לנכד, הנכד אץ רץ לחדרו שמח במתנה ומתחיל להרכיב, זה בדיוק מה שהוא רצה, הסבא שמח על שמחתו של הנכד, לסבא יש אפשרות לרכוש את הלגו ולנכד יש אפשרות לבנות בחדרו את הלגו על השטיח או על שולחן העבודה... לאחר שיורכב הלגו יועמד על מדף הלֶגוֹאִים העשיר וישמש אות עולם לקשר בין הסבא לבין נכדו.  

המתנה הטובה היא המשלימה את עולמו של המקבל. המקבל חסר אותה. כדי לממש את עצמו, את הפוטנציאל, את כישוריו השכליים, את סבלנותו, את הכישורים החושיים, האנרגטיים, האינטואיטיביים ועוד. 

המתנה הטובה ביותר שיכול הייתי לקבל בגילי, במצב האישי, קשורה לקבלת החלטה שעלי לעצור את המרוץ המטורף בו אני חי. לעצור. לעצור ולברור את דרכי. חשיבה הכרתית  לדידי היא רעיון חדש שאני סב סביבו עם כלים לכאורה ראויים, אך חסרים מרכיב מרכזי הנקרא "חוסר ספק", או בלשון ברורה יותר "אמונה".

לא בכדי מצאתי עצמי באי-הסכמה מול אילן הרן המלמד אותנו על רישום התיקון בתכלית החיים של הגבר, מול רישום שני תיקונים בתכלית החיים של האשה. היה בי ספק. משום שאינני יודע מה היא מהות הדברים והבנתי שמתוך אמונתו של אילן וחכמי ישראל בדורות קיימים מושגי ה"תיקון" "רישום" "תכלית קיום" .

תשובתו של אילן שאֶלֶה כלים (כלים שהוכיחו עצמם מאות ואולי אלפי שנים), עדיין לא הפיסה את דעתי עד שהקדשתי שבת שלמה למהר"ל והסבריו אודות טוב מטוב לטובים. שבת מהר"ל השתלבה היטב בנושא השיעור הקודם אודות החסר שבאדם והחסר שבכל נברא. 

 

משפט המצוטט אצל רבים (מהר"ל, לפני ואחריו)  

"יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים"

המשמעות מתוך מראי מקום מקראיים מלמד על משה (ותרא כי טוב) הבא בפני הטוב (הטוב ומטיב) לקבל את הטוב (לקח טוב, תורה אורה, קרנו פניו) לטובים (עם ישראל) .

על פי מקובלים המאמינים בדואליות של תוצרי הבריאה, יש חלוקה לחומר ולצורה. למהות ומלבושיה, על פי דוגמת המשוואות הרשומות מטה: 

ישראל לגויים בחינת צורה לחומר (אור לגויים)

תורה לישראל בחינת צורה לחומר (עם קדוש עד קבלת התורה לא היה עם קדוש)

תורה לאדם (טוב מ.א.ד. ) בחינת צורה לחומר (והגית בו יומם ולילה)

משה לישראל בחינת צורה לחומר (מידת משה= לא לעצמו קבל)

תלמיד חכם בחינת צורה למשפחה/זוגיות

 

אדם בחינת צורה לכל הנבראים הבאים לעובדו. 

כאשר מבינים את הכלי הזה ההתייחסות לכל צד של המשוואה תהא בחינת חסר, או בחינת המשלים. אנו אמורים להבין את השילוש הזה: אדגים:

במושג "קדושת החיים" מסתתרים שלושה שחקנים. הראשון הוא זה אשר משחק במגרש החיים, הפרנסה, גידול ילדים, כביסה, אפיה, בישול, שתדלנות, תפירה, גיהוץ, חינוך ועוד מלאכות רבות מאד. החיים אינם מזמנים לאישה, אלא חיי חולין לכאורה, תחת כללים ברורים הלקוחים מדברי חכמים וממסורות ומנהגים, אך לא היא. 

מאחר ונשים בתקופות רבות התגוררו סביב חצר אחת (שלה הותקנו תקנות רבות ברבות השנים) והשתמשו באותו תנור, או באותה כירה, או באותה באר מים, סביר מאד ששפת היומיום שלהן לא כללה רק דברי קודש וְּדְגֵשֵׁי אותן תקנות, כי-אם גם החלפת מידע סביב חיי היומיום, סביב גידול ילדים, סיפורי מצוקות ודאגות, רכיל המשמש לפתרונות אד הוק ולדבקים פנים חברתיים. ולא מתוך רוע נעשה הדבר, אלא מתוך התרת הלשון. 

על האשה היה לספק לבעלה את התנאים ללימודי קודש. לא רק בבית, כי אם בחברותא ובקהל ועתים היה הבעל מתרחק למקומות אחרים כדי לקיים את הלימוד, כך שנעדר תקופות ארוכות מבית המשפחה. 

"המשפחה" רכשה את מהותה כמשפחה על פי מידת עמקותו של האב בלימוד תורה. משפחת "גדול בתורה" הקפידה להשיא את ילדיה עם דור ההמשך של "משפחת גדול תורה" אחר. לכל משפחה כזו הייתה שושלת יוחסין של "קדושה" עד כדי שקיימות משפחות הקושרות עצמן עד דוד המלך בחינת יוחסין וקדושה. 

אם תתפתח ציפיה שלא על מנת קבל הטוב מטוב, למשל הציפיה שיש לאשה בחצר הבית, ממשימותיה הקשורות לגידול ילדים, חינוך וכד' נאמר לכאורה שציפיה זו אינה לכבוד המקום (שנאמר לא המקום נמצא בעולם, אלא העולם נמצא במקום), אך המקום שרוי בכל ברואיו ולכן הציפיה היא במסגרת הרצון לקיים את המשפחה הקדושה בהשלמת לימודו של אב המשפחה להביא להגשמת הייעוד. 

 

אם נתבונן ב"חצר" נוכל ללמוד שהיא לכאורה "סם החיים" של משפחה. שם מתנהלים דרך כלל חייה של האישה. אם תתקבל על ידי הבעל תורה בחפצות נפש ובשמחה ודבקות הרי תהא היא "סם חיים" לאוחז בה. ולכן אין מהותה של "משפחה" אלא חיבור של "סמי החיים" הללו? בחינת עמוד מרכזי !

אם ימשיך האב לדבוק בלימוד מבלי שיתואם הדבר עם ציפיות אשתו, לימודו אינו יאה, משל נאחז בקרנות המזבח/הלימוד ומידותיו אינן נבנות (נתינתו, נפשו, מימדיו הבינאישיים,  מימדיו הרגשיים וכד').  אות המכילה שני מרחבים המופרדים באמצעות קו ופתוחים כלפי מעלה מעלה. מסמלת את  אחדות הניגודים. לכן נראה אותה  מבחינה סמלית כמי שמייצגת את הבית (שלום בית) על תוכו וברו...(מזוזה עם האות שי"ן משקוף פתח הבית: שומר דלתות ישראל) ומייצגת את הכוחות המנוגדים בנפש (תפילין ראש). אות המצויה על קמעות יהודיים לשמירת עוללים וברכה (שד"י) אות הצורפת את שמות אותיות "השם" (ד' י') אות המפורשת בקבלה היהודית כשיניים חדות מצד אחד וכמאחדת שניים... מיקומה מתחת לספירת כתר...  

בשנת 1983 נגנבו מאשתי כל תכשיטי הזהב והאבנים הטובות... הפורצים לא נטלו (מתוך יראה) את שד"י הזהב שעבר בירושה בתוך המשפחה מתינוק לתינוק.... אות המכילה שני מרחבים המופרדים באמצעות קו ופתוחים כלפי מעלה מעלה. מסמלת את  אחדות הניגודים. לכן נראה אותה  מבחינה סמלית כמי שמייצגת את הבית על תוכו וברו...(מזוזה על פתח הבית: שומר דלתות ישראל) ומייצגת את הכוחות המנוגדים בנפש (תפילין ראש). אות המצויה על קמעות יהודיים לשמירת עוללים וברכה (שד"י) אות הצורפת את שמות אותיות "השם" (ד' י') אות המפורשת בקבלה היהודית כשיניים חדות מצד אחד וכמאחדת שניים... מיקומה מתחת לספירת כתר...