רוזמן יחיאל חיליק - ר ג ע י ם

פותח סתימות ומרגיע סתומים

דיאגונל של הנפש

 

 דיאגונל

 

 לאלה, שאחזו פעם בידיהם חוטי מדידה ופלס מים, ודאי ידוע שכדי לחפור מסד לחדר או בניין מרובע, יש לקבוע תחילה את ארבעת הקודקודים וכמובן לעמוד על כך שהאלכסונים יהיו שווים. אני עצמי ראיתי פועלים ערבים שאינם מסתפקים רק באלכסונים השווים, אלא מודדים את הסכום של האלכסון והצלע שלידו מול האלכסון האחר והצלע שלידו. הם חייבים להיות שוים. מדידה כפולה זו מאפשרת ל"לשחק" עם נקודת החיבור של האלכסון עם הצלע: להזיזה לצדדים, להזיזה קדימה ואחורה על מנת לקבוע את מקומו המדויק של הקודקוד.

 

כל זה על הקרקע. לאחר שנוצק הבסיס על סמך המרובע שווה האלכסונים בונים הפועלים את שורת הלבנים הראשונה. בשורה הזו עשויים האלכסונים להיות שונים בגלל סטיות קלות בהנחת הלבנים וכמויות הטיט. לכן בכל שלב שוב מוציאים את חוטי המדידה ובודקים את הדיאגונל, כל זאת כדי למנוע מצב בו מגיעים אל שורת הלבנים האחרונה תוך איבוד תכונותיו של המרובע. דבר שיקשה על יציקת חגורה עילית המקשרת בין ארבעת הקירות ומשמשת בסיס ליציקת הגג או בניית קונסטרוקציית עץ לגג רעפים או שינגלס.

 

בכל מבנה התפתחותי קיים לפחות מוטיב מרכזי אחד ומכריע שעליו יש להקפיד  ולא לסטות ממנו. סטיות קלות עשויות להתפתח לכשל התפתחותי שישפיע על המבנה בשלבים מאוחרים יותר, עתים רבות לא יהיה ניתן לקשר את הכשל לאותה סטייה קלה.

 

כאשר עסקתי בתיאוריות ניהוליות מצאתי שהדיאגונל המכריע להתפתחות תקינה נובע מ"דחיינות" (Procrastination)[1]. סטיות קלות בפירמה שחקרתי הביאו להתמוטטות המבנה סמוך מאד להשלמתו ולנזקים בעשרות מיליוני שקלים.

 

"דחיינות" נבעה מחוסר דיוק מרבי ודילוג על מימדים לא מוכרים. במקום למידה והעמקה בסוגיות ניהוליות הוסטו הן הצידה או נדחו על הסף, בחינת אינן ראויות "כרגע" לעלות על השולחן באמצע ה"בום" הגדול של העשייה היומיומית.

 

העמידה בצו-הדיאגונלי היא הערובה להתפתחות נאותה של כל מבנה מבלי להזדקק לפיגומים תומכים, או קביים.

 

הנפש כמבנה התפתחותי

 

וכבר למדתי על עצמי מספר שיעורים בהם גיליתי עומסים ולחצים עמם הנפש שלי אמורה להתמודד. התגליות הללו צפו ועלו תוך העלאה על הכתב  התרחשויות אמיתיות מחיי היומיום. באותה מידה בה הקלסר הלך וצבר דפים ומחיצות, חשתי בהתנהגות שלי שינוי. הדבר המוחשי ביותר שיכול הייתי לשים עליו את ידי היה אותו שינוי התנהגותי המעיד, כניראה, על שינויים פנימיים, התפתחות רוחנית, או כל שינוי אחר אותו אני עובר בתהליך רישום ההתרחשויות ומציאת הקשר למבנה הנפש שלי.

 

בחמשת השבועות האחרונים התבקשנו:

 

לתאר מדרגת נפש אישית שאינה לוקה במאבק תמידי.

 

לרשום הבנה אישית על מדרגתי האישית.

 

מה מחזק ומאזן את המבנה הנפשי שלי.

 

 

 

אם נחזור לדימוי של בניית הבית המרובע, בעצם התבקשנו לטפל בעכשווי. באיזו שורת לבנים אנחנו מצויים, באיזה קיר מארבעת הקירות ומה היחסים בין הקירות והלבנים ומה הדרך והכיוון להשלמת המבנה. במשפט קצר, מהו הדיאגונל של הנפש שלי.

 

את אזני ולבי צד המשפט הקצר בהוראות המלאכה השבועית: "לתאר בישרות לב". שנה לא שמעתי את המשפט הזה והנה עתה בחמשת השיעורים האחרונים הוא שב ועולה כמו מנקר את המחשבה "מדוע יש לאמר בישרות לב"? וכי מי מאתנו מסתיר משהו? וכי אנחנו מתביישים בפני תלמידים אחרים שעה שאנחנו מציגים את מלאכתנו? או אז לפתע צץ לו דיאגונל נשכח המשמש חוט מדידה לדרגה הנפשית בה אני מצוי בראש ובראשונה כלפי עצמי ואחר כך כלפי זולתימבלי להתכחש ללחצים ולעומסים, אלא מתקן בכל שורה את אותו ליקוי עלום משורות ראשונות.

 

צפיה:

 

ביום שני שעבר קניתי סט תפילין וטלית בנרתיק מהודר. שבוע לפני כן התקשרתי לרב טוביה ובקשתי ממנו לדעת היכן רוכשים סט תפילין. רב טוביה מסר לי את שמו וכתובתו של חברו הטוב. שבוע ימים תכננתי את ה"מזימה". כך ראיתי זאת. הסתרתי את העניין מאשתי. רציתי לקבוע עובדות אבל לקח לי שבוע ימים להתגבר על הספיקות הפנימיים. כאשר חזרתי הביתה, עדיין לא ספרתי לאשתי, רק בערב דרך אגב הודעתי לה שקניתי סט תפילין והיא כמו נתכרכמו פניה שאלה למחיר, אמרתי לה את המחיר, היא הוסיפה לשאול "בשביל מה?" ואני עניתי "כדי שאוכל ללכת לבית כנסת באירועים". כמובן שהוספתי את "האירועים" כדי לא להסגיר חו"ח את הרצון שלי להתענג על קדושה. לאחר יומיים הגעתי לשיעור וספרתי למורה שלי שרכשתי תפילין ופניה של אשתי התכרכמו, מבלי לחשוב ישר פלט את המשפט: "אלה שהכי רוצים בשינוי שלך הם אלו שיתנגדו ראשונים".

 

 ישרות לב

 

אחלק את הנושא לשלושת חלקיו:

  1. ישרות הלב ביני לביני בעת כתיבה

  2. ישרות הלב בהתנהגותי כלפי אשתי

  3. ישרות הלב ביחסי לקדוש

 

 "עם יד על הלב"

 

  1. הכתיבה מאפשרת לי לזכך את מעשי ביני לביני אני מבקש להיות בישרות לב שלימה ומדוייקת (המימד הרגשי, הקוגנטיבי והרציונאלי)

  2. ביני לבין אשתי התפתחה "דחיינות" שהזכרתי לעיל ובניתי מספר פיגומים שאינני יודע בשלב זה אם אכן תהא היא שותפה להתפתחות שלי, תתמוך, או לפחות לא תתנגד. סביר שאני כרגע בדרגה של בן זוג המבקש לעבור שינוי חיובי ותר אחר אמת כלשהי בה גם אשתי מהלכת יחד אתי (תלמידי ימימה) (המימד החברתי)

  3.  ביני לבין אלוהי נפתח חשבון חדש. מדרגה של "מתעניין" אני עובר לדרגה חדשה של "מבקש להצטרף" (מימד אמוני).

 

 יותר מכך:

 

בד בבד עם לימודי חשיבה הכרתית אני נוטל כל שבוע שיעורים בפרשת השבוע, בגמרא ובתניא. מתיקות הלימוד אינה מתגלמת רק ברכישת ידע, אלא גם במימדים היצירתיים של הנפש. אותם גילויים פרטיים, אותן הארות, אותה לכידת רמזים והפיכתם לאמת כלשהי היא לב לבו של הלימוד בעיני. חידושים וגילויים בתורה היו מאז ומתמיד משאת הנפש של תלמידי חכמים, לתורה קיימת הילה רבת אור הזורעת עצמה בלבי ופורטת על נימים עדינים מאפשרים לי לחייך להתענג להנות לשתף לתת להעניק וכו וכו וכו.... (החסרתי פסיקים משום שבתוך "לתת" קיים שיתוף וליוך ועונג...)

 

 

 

 

 



[1] https://independent.academia.edu/HilikRoseman

 

חשיבה הכרתית - "אחישנה"

 

"עכשיו, עכשיו, עכשיו", "כאן, כאן, כאן"     /חיליק/ מתוך המסה "הגלוי והידוע" 

נערך ב- 2003

 

לא אחת קורה שבמסע על פני צירי הזמן והמקום  "שוכח" היחיד קטעים ופרקים שלמים. צירי הזמן והמקום מפנים עצמם בפני צירים "עלומים" של הזיות, חלומות, תוך התעלמות בלתי מכוונת מן   ה ה ו ו י י ה. 

 מורי ורבי, פרופסור עמנואל מרקס, נותן היה בשעוריו את הבדווי כמשל: מסע הבדווי מבאר שבע לירושלים אורך שלושה ימים בהם הוא עוצר, מגלגל לעצמו סיגריה, פוגש סוחרי דרכים, מחליף מידע, רואה גידולים חקלאיים חדשים, מכונות דיש חדשות, וממלא את הוויית העליה לירושלים בקטעים ופרקים אשר ישמשו את אפוס העליה לירושלים שעה שישב אל המדורה עם בני משפחתו וישיח את קורותיו. פרקי ה ה ו ו י י ה  סדורים, ערוכים, מעובדים וניתנים לשליפה. לא כך קורה אצל "סוכן המוצר" בחברה המודרנית. הרווחים הולכים ונעשים צרים יותר, עד כדי כך שאינם ניתנים ללמידה. 

 א ל י ג ו ר י י ת   א י יל ו ן   מטיבה להאיר את העניין. לא אחת אנו נוהגים בנתיבי איילון ואין אנו רואים אלא את מספר הרישוי של הרכב המצוי לפנינו. אנו עשויים לבלות שעה תמימה ברווחים צרים עד כדי סנטימטרים ואין אנו יכולים "לראות" את מספר הרישוי, לא כל שכן ל ז כ ו ר  אותו. "ס ו כ ן   ה מ ו צ ר "  אינו זוכר את הדרך, אינו זוכר את הזמנים, אינו מנסה לדעת מה הם סוגי העצים הגדלים בצדי הדרך, מה הם הגידולים החקלאיים בשדות המשתרעים מימינו ומשמאלו, עתים אפילו אינו מקשיב לרדיו הפתוח, לא כל שכן לזכור את שנאמר על ידי הקריין. לכאורה נוכל לקבוע כי "התבזבזה" שעת-חיים, לא נעשתה עבודה איכותית, לא היתה כל התקדמות של המח או הלב. 

 יציאה ממצרים לארץ ישראל אינה "מ ש י מ ה", אינה "מ ט ר ה". נתיבי-איילון-המדבר אורכים ארבעים שנה, סדורים פרקים פרקים, ערוכים, מעובדים וניתנים לשליפה. מנהיג  ה פ ס א ו ד ו – מ ט ר ה, מתבונן  בנפשו של העם הזה בכל פרק מפרקי המסע, בכל קטע וקטע של הגשמת הפסאודו-מטרה. 

 משה אינו "מ ו כ ר" את ארץ ישראל לאלו ההולכים אתו. כל אלו המשרכים דרכם במדבר המקראי רגילים היו להיות בחוסר-כל, עם עבדים מזה רעב, וכבר הגדרנו את העבדים ככאלו שאינם יודעים לקבל. התהליך שחייבים הם לעבור הוא חיזוק אמונת הייחוד. ארבעים שנה לא "התבזבזו" במדבר והראיה היא פרקים היסטורים מפוארים הערוכים בסדר מופתי קונסיסטנטי. מסעי ישראל במדבר הם אליגוריה לנפש האדם, לדרך ההתנהלות שלה כמגשימת רוח האדם. תחנות ההגשמה פרושות על פני צירי מקום וזמן, אך הן מציינות את המיקום של הנפש בהתיחסותה לאלוהיה, זולתה ועצמה. משה שולח את המרגלים לתור את הארץ. גם האמונה שלו אינה שלימה. אינו סומך על כח-האלוהים. רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה מאמינים שיוכלו לרשת את הארץ ורק הם כמאמינים מוחלטים יגשימו את הכניסה לארץ ישראל שהיא הסימבול להגשמת הנפש. שעה שחלק מן העם מתייאש ומבקש לחזור לארץ מצרים, עולה (מעפיל) חלק מן העם אל עבר "ההר" כדי לקדם בכח את "השגת המטרה" וניגף בפני העמלקים. צא ולמד מספור זה כי אין להחיש את תהליך הזרימה. יש להגיע להכרות המתאימות, יש להשלים את האמונה המוחלטת. האלגוריה הפנטסטית של ההעפלה אל ראש ההר דומה לשימוש במשוטים במקום הנפת המפרש. יהושע וכלב הם "הזורמים" המקוריים של דור המדבר. האלוהים "מפיל" עבורם את חומות יריחו. הם אינם צריכים למלחמה. העונש המוטל על הספקנים ברור לכל קורא: הספקנים חייבים לחזור על השיעור, חייבים לחזור אל ים סוףזה עונשם. משם תחל הדרך מחדש.

וכי למה לראות זאת כעונש? אולי מוצע כאן מתכון לחיזוק האמונה? הספקנים נקראים בפרקי המדבר "מלינים" מלשון מתלוננים. על דרך עקרונות סתירה נקל יהא להוכיח כי מושג זה סתור  למושג  מ א מ י נ י ם. שהרי אין המאמין מלין משום בטחונו המוחלט באלוהיו, בזולתו ובעצמו. המלינים מחפשים אשמים. המאמינים המוחלטים בוטחים בזולתם (משה) באלוהיהם ובעצמם. המלינים מנסים את האלוהים פעמים רבות: "וינסו אותי עשר פעמים ולא שמעו בקולי" (במדבר יד. כב). דומה  הדבר לאמירתו של איוב כנגד רעיו הספקנים  החוזרים ושונים עשר פעמים על ספק-חטאיו, שבגינם נענש.

 

 אנשי קורח, אליפז, בלדד, צופר, מרים, מעשה העגל, המן, השליו, מעשה המרגלים, כל כולם  ת ח נ ו ת   ב ה ס ר ת   ה ס פ ק נ ו ת שבלב האומה ובלב היחיד. כח המח המוגבל מאיץ בכח הלב ועושה פלסתר את האמונה.  לא יכול להיות אומרות ההגיונות כי  את המדבר יחצו ארבעים שנה, שהרי למדים אנו כי מסע המרגלים לארץ המובטחת ארך ארבעים ימים בלבד. אומרים המפרשים שעבור כל יום אחד מן המסע "ישלמו" המלינים בשנה מדברית אחת.

 ה ת ח נ ה   ב ה ס ר ת   ה ס פ ק נ ו ת  נובעת מקושי. המלין   פותר את הקושי באמצעות תלונה נגד זולתו. מרחק רב בינו לבין  א מ ו נ ת    ה א ח ד ו ת . קיצור המרחק מחייב הרחקת הפסאודו-מטרה  ו ת י ק ו ן   ה כ ל י   על  מנת לשכללו ולהביאו למרחק הקצר ביותר מאמונת האחדות. הרחקת המטרה אין משמעותה עונש, אלא מתכון להגשמת     ר ו ח   ה א ד ם.  היחיד מחוייב למדוד בכל פעולה את המרחק בינו לבין אמונת האחדות. פעולת המדידה אינה עניין של מה בכך ויש להבחין בינה לבין השקלא וטריא . במפורש אין הכוונה למשא ומתן עם סביבתו של היחיד, אלא  התבוננות פנימה אל כוחות הלב והתנגשותם בכוחות המח. תוצאות ההתנגשות ניתנות לצפיה על ידי המתבונן המודד:  הוא כועס, מלין, גונב, מקנא, מרמה, חומד, שונא, מתרגז, נאטם, מתבלבל, מגמגם, שוכח, שערותיו סומרות, זיעתו מבצבצת, ידיו רועדות,  מכה, מתעלל, בורח, מתחמק.  

טכניקת המדידה האפשרית והיחידה  היא אחת: על בעלי ארבעה עשר הגלגלים של מרכבת התנועה למדוד את המרחק מזולתם. כשהרווח קטן לא רואים ולא זוכרים. כשהרווח גדול וקיימים שלושה ימים לעליה לירושלים על גבו של גמל, או ארבעים שנה להגשים מטרה סדורים הפרקים, ערוכים, מעובדים וניתנים לשליפה. אין שכחה, אין התבלבלות, נבוכות ונטישה. הוסר קושי אחד. אין מלינים.  

 נסכם: אגרוף לא יכול להכות מישהו במרחק הגדול משתי אמות. יריקה אינה יכולה לחצות מדבריות. אין אפשרות ללהג, לקלס, לעלוב, בזולת המצוי אי-שם, בעיר אחרת, בארץ אחרת, במרחק כה רב המאפשר לאמר "אני אוהב".